בחודשים האחרונים בקבוצה היו מפגשים של איסוף החומרים משנת העבודה האחרונה והנחתם במרחב הקבוצתי.
אלו מפגשים קסומים, שבהם ניתנת לכולנו הזדמנות לחוות כמה השלם גדול מסך חלקיו.
הגילוי הזה הוא כמו לצפות בקסם, בנס.
כיצד כל החלקים שהם "אני" מצטרפים ל"אני" גדול יותר ול"אנחנו" שלעיתים מרגיש כמו "אחד".
בשתי הפגישות האחרונות קיימנו טקסים של איסוף ופרידה מהשנה שהייתה וקבלת השנה הבאה עם זימון של משאלות ומטרות.
הרבה מהחברים בחרו להקריא מילים שהם כתבו לקבוצה, חלק הביעו את עצמם בעל פה והיה מי שהקדיש שיר לחברים והרטיט את לבנו.
אלו המילים שאני הקראתי לחברים:
יש לנו כאן אוצר סמוי שהוא רק שלנו
זמן של דמעות,
זמן של צחוק, של הבנה
מקום ששווה לריב עליו
מקום ששווה לחלוק אותו עם האחר,
עם חבר.
מקום בו אני יכול לגמגם,
לטעות,
לבכות,
לשנות….
לשנת את דעתי,
לשנות את דעתי על עצמי,
לשנות את דעתי על האחר.
יש לנו כאן אוצר סמוי של אהבה,
אנו לא אדישים כאן לשום דבר שקשור אחד בשני
ולכן, זה כל כך משמעותי,
לכן שהו אוצר
והוא רק שלנו.
