העיתונאי ג'ון הארי סבל מדיכאון משנות העשרה לחייו, אבל בניגוד לרופאים שלו, הוא הגיע למסקנה שהסיבות לדיכאון וכך גם הטיפול בו, הם לאו דווקא ביולוגיים. התרופות, לדעתו, אף שהן מסייעות לחלק מהאנשים, הן לא הפתרון היחיד לצאת מהדיכאון.
הגישה של הארי טוענת, כי יש מספר צרכים בסיסיים שאם הם לא מסופקים באופן נכון, הם מובילים לדיכאון, ושינוי בהם, ובאורח החיים של האדם, יכול לעשות את ההבדל והטיפול.
הארי שסבל מדיכאון רוב חייו, היה מטופל בתרופות. לדעתו תרופות הן פתרון טוב משום שהן מאזנות את המצב הכימי במח המוביל לדיכאון, אבל חוסר האיזון הכימי יכול לנבוע גם מדברים הקשורים לאורח החיים שלנו ויש לנו שליטה עליהם. אחרי שהארי העלה את מינוני התרופות עד למקסימום והן הפסיקו לעזור לו, יצא הארי למסע שבו דיבר עם המומחים המובילים בעולם כדי להבין את הסוד של מי שהצליחו להתגבר על דיכאון.
הארי גילה במסע שלו 9 סיבות שונות לדיכאון וחרדה, שבאות הרבה פעמים יחד.
הסיבות הראשונות הן באמת ביולוגיות, אבל בטיפול נכון ניתן לדעתו להתגבר גם על הנטייה הגנטית לדיכאון.
יתר הסיבות הן סיבות שצריך פשוט להעלים אותן ולהילחם בהן, לדוגמא: בדידות, תחושת חוסר שליטה בעבודה, או חוסר ביציאה לטבע. הדרך להילחם בתופעות האלו אינה כדורים, אלא טיפוח של קשרים חברתיים, החלפה של מקום עבודה, או יציאה יזומה תכופה יותר לחיק הטבע.
הצרכים האלו, שצריכים להתקיים ולהיות מסופקים כדי להימנע מדיכאון הם צרכים פסיכולוגיים בסיסיים בעיני הארי. כמו שאדם צריך אוכל, שינה, מים, הוא צריך גם משמעות בחייו, תחושה של שליטה, או הרגשת שייכות. אלו צרכים פיזיים שאדם חייב כדי להתקיים, ואלו צרכים פסיכולוגיים שהוא חייב ובלעדיהם הקיום שלו בסכנה.
הארי מדבר על האבסורד ההיסטורי שכאשר לאדם היו קשיים להשיג את הצרכים הפיזיים כמו מזון או מחסה, הצרכים הפסיכולוגיים דווקא היו מלאים כמו המשפחה, השבט, מסגרות חברתיות חזקות כמו הכפר, או משמעות שמגיעה מחיים דתיים. היום, בעולם המערבי, כשהצרכים הפיזיים קלים להשגה וקיימים כמעט לכולם, דווקא הצרכים הפסיכולוגים הפכו למצרך נדיר כאשר החברה הפכה חילונית יותר, אינדיווידואליסטית יותר וקהילתית פחות, והמשפחה הולכת וקטנה.
את החשיבות של המשמעות בחיים, הארי מספר דרך סיפור על רופאים ויאטנמים שאמרו שלהם יש תרופה לדיכאון – פרה. הסיפור הוא על מגדל אורז שאיבד את רגלו, ולא יכול היה להמשיך לעבוד בשדות האורז, ובעקבות המצב, כשהוא ללא תעסוקה, פרנסה, משמעות ושליטה בחייו, נכנס לדיכאון ולא הסכים לצאת מהמיטה. הרופאים החליטו לעשות לו "הסבה מקצועית" קנו לו פרה, והפכו אותו לרפתן. לאחר זמן קצר, הדיכאון נעלם.
הארי מציין שני גורמים מרכזיים לדיכאון: הגורם הראשון – בדידות שאותה ניתן לפתור בהקמת קהילות וקבוצות חברתיות, המייצרות אינטראקציה, מטרה ומשמעות באמצעות בניית פרויקטים שחשובים לחברי הקבוצה, ונותנים להם תעסוקה ומשמעות ביחד ובכך ממגרים את הדיכאון.
הגורם השני הוא תרבות הצריכה המערבית שנותנת את התחושה השקרית שכסף-רכוש-מעמד ורושם הם המפתח לאושר, ואחרי שאדם משקיע ומשיג אותם הוא מגלה שהם לא כאלו. אין פה יציאה נגד צריכה וחיים נוחים, רק המלצה לזכור שאלו הם חיים נוחים, לא מאושרים דווקא. לתת ממד רוחני לדברים חומריים, היא טעות שמובילה לדיכאון.
במחקר שהארי מדווח עליו, רק עצם השיח על הרגעים בחיים של צעירים ובוגרים שגרמו להם לתחושת מטרה ומשמעות, ואיך אפשר להגדיל את כמות הרגעים האלו, כבר עשו שינוי בערכים של האנשים, והרחיקו אותם מהדברים שגרמו לדיכאון, כמו רכישה של דברים, פרסום ברשתות החברתיות כדי לחכות לפידבק וכו'.
על פי הארי הדיכאון פעמים רבות מקורו מבחוץ, מהדרך שבה אנחנו חיים, ואם רק נקשיב לעצמנו ונעשה את השינוי הדרוש, נוכל לצאת מהדיכאון. התיקון אינו שלנו, אלא של הדרך שבה אנחנו חיים את החיים.
