במאמרו של טום שייקספיר מתוך המקראה לימודי מוגבלויות, הטרמינולוגיה של המוגבלות השתנתה בשנים האחרונות כחלק מהמאבק של אנשים מיוחדים לקבלה בחברה.
המודל החברתי שצמח מטיעוני ארגון UPIAS, שמטרתו הייתה להמיר מוסדות שעושים הפרדה בהזדמנויות, כך שיאפשרו לאנשים עם מוגבלות להשתתף בפעילות מלאה בחברה ולחיות באופן עצמאי ויצרני עם שליטה בחייהם, יצר קורס אקדמי בנושא שטבע את המושג "המודל החברתי של המוגבלות". על פי מודל זה יש הבחנה בין מוגבלות, שהיא הדרה חברתית, לבין לקות שהיא המגבלה הפיזית.
המוגבלות נגרמת מיחס החברה שאינה מכילה אנשים עם לקות ומדירה אותם, ולכן גם הפתרון למוגבלות נמצא בחברה ולא באדם עצמו. המודל הזה העביר בעצם את רוב המשקל של טיפול בהכלה ושוויון לאנשים עם לקויות, אל החברה.
הלקות היא של האינדיבידואל, המוגבלות היא מובנית בציבור, בניגוד להגדרה הרפואית שמשייכת את המוגבלות לאדם עצמו. ואם המוגבלות היא של החברה, היא גם זו שצריכה להסיר אותה על ידי הסרת חסמים, חקיקה ועוד.
עוד נקודה של המודל היא שאנשים עם מוגבלות, כאלו שהחברה מדירה אותם בגלל הלקות שלהם, הם קבוצה מדוכאת, ואחד הגורמים שמדכאים אותם הם דווקא ארגוני הצדקה שבאים לסייע להם כשהם מובלים על ידי אנשים ללא מוגבלות. במודל הזה אנשים עם מוגבלות לא צריכים רחמים, אלא צדק. שיפור הזכויות שלהם והשמעת קולם.
היתרונות של המודל החברתי הוא שהוא פשוט להבנה. תנועת הנכים הבריטית התאגדה מול הרעיון הזה, ופעלה לאורו. המודל גם סימן באופן ברור איפה הבעיות בחברה וכיצד ניתן לתקן אותן, ומול מי צריך לפעול לשם כך. המודל הביא לשיפור התנאים הפיזיים במרחבים הציבוריים והפרטיים במדינות רבות, ושימת לב למה עושה החברה לאנשים אלו, ובכך שיפר את מצבם של אנשים עם מוגבלות.
המודל שיפר את ההערכה העצמית של אנשים עם מוגבלות בשני אספקטים. מצד אחד, בכך שהתייחס אליהם כקולקטיב וייצר אחווה ביניהם, ומצד שני העביר את האשמה צד לחברה, ובכך עזר לאנשים עם מוגבלות להאמין שיש סיכוי לשינוי ושיש להם יכולת להתערות בחברה.
מאידך, המודל נחשב צר מדי – זהו מודל שנוסח על ידי ארגוני נכים, על ידי גברים לבנים עם מוגבלות פיזית, והטענה היא שהוא לא מכיל אנשים עם מוגבלות נפשית, או מוגבלויות מורכבות אחרות.
עוד ביקורת על המודל אומרת שהמקום שהם נותנים ללקות של בני אדם קטן מדי ומצומצם מדי, ואפילו מתעלם מההתמודדות של אנשים עם הלקות שלהם. הלקות היא חלק מהזהות של האדם, ואי אפשר לבטל אותה, וגישה כזאת יכולה לגרום לאנשים לחשוב שאין פה התמודדות אמיתית של אנשים עם לקויות.
הטענה היא שהמודל החברתי מצייר מין אוטופיה שבו הסדרה של התנאים הפיזיים תבטל את המוגבלות. בפועל לא תמיד אפשר להסדיר את התנאים הפיזיים. יש אנשים שהלקות שלהם אינה פיזית בכלל, והסדרה לכיוון לקות אחת, לא תמיד עוזרת ולפעמים אפילו מפריעה לאנשים עם לקות אחרת. המצב הוא שהלקות והמוגבלות שזורים זה בזה, וקשה מאוד להפריד ביניהם, והחברה, עם כל הרצון הטוב, לא תוכל לבטל לחלוטין את הלקות של אדם. בניגוד למשל לתנועות חברתיות אחרות כמו שוויון זכויות לשחורים בארה"ב או ללהט"בים, שם אם יוסרו החסמים החברתיים הם יוכלו לחיות כמו כל אדם אחר בחברה. במקרה של אנשים עם לקויות, הלקויות יישארו, ולא משנה איך יונגש המרחב הציבורי. הסרת המכשולים החברתיים אינה מספיקה, גם שוויון אינו מספיק, החברה צריכה להשקיע משאבים נוספים כדי להתגבר על החסרונות הנובעים מהלקויות האלו ובכך לאפשר לאנשים אלו להיטמע בחברה באופן מיטבי.
לסיכום כותב שייקספיר, כי המודל הזה אינו מביא לידי ביטוי את המורכבות של יחסי הגומלין בין המוגבלות החברתית ללקות של האדם האינדיבידואלי, ויש צורך בגישה מתוחכמת ומורכבת יותר כדי לפתור את נושא השוויון וההכלה החברתית של אנשים עם לקויות.
