מקהלת "קולית" היא מקהלה לאנשים עם צרכים מיוחדים הפועלת אצלנו ב"בית של רונית". בשבע השנים האחרונות מנהלת את המקהלה המוזיקאית והזמרת לימור בלס.
לימור, איך מתנהלת המקהלה?
"מספר החברים במקהלה משתנה משנה לשנה. יש מצטרפים, יש עוזבים, זו מסגרת יוקרתית אך תובענית, ועם כל מצטרף חדש יש תהליך של בדיקת התאמה. מעבר לאודישן הראשוני יש בהמשך בדיקת היכולת לעבוד בקבוצה ולהתאמן באופן סדיר על-מנת להגיע להישגים. כרגע אנחנו עומדים על 8 חברים.
אנחנו מקהלה שמופיעה בארץ ובעולם, בכל מיני סוגים של מסגרות ומקומות מגדול ועד קטן, מפסטיבלים שונים בארץ ובחו"ל, דרך מועדוני הופעות דוגמת זאפה, ועד להופעות בבתי ספר ובפני קבוצות וארגונים שונים.
מה הסגנון של המקהלה? מה יש בהופעה שלה?
לקולית מספר סוגי מופעים, לכל מופע יש את הקסם שלו והחותם שהוא משאיר.
הופעה יכולה להיות 4 שירים, ויכולה להיות באורך מלא של שעה- שעה ורבע.
היא יכולה להיות אינטימית, בה רק קולית ואני על הבמה, שרים בליווי שלי על הגיטרה האקוסטית, והיא יכולה להיות מופע מרהיב וגדול של להקת נגנים שמלווה אותנו, ואנחנו מארחים אומנים גדולים דוגמת ברי סחרוף.
מכיוון שחלק מחברי קולית גם מנגנים על כלים מסוימים, פעמים רבות אנחנו משלבים קטעי נגינה שלהם במופע. אז הם עוזבים לרגע את תפקידם כזמרים על-מנת לבצע קטע נגינה.
מה שמייחד אותנו בתור מקהלה זו העובדה שאנחנו מקהלה יוצרת, ותמיד נשלב, ביחד עם השירים המוכרים שאנחנו שרים, את היצירה שלנו, שבאה לידי ביטוי הן בשירים מקוריים לגמרי, והן ברעיונות יצירתיים לעיבודים הווקאלים והמוזיקליים לשירים.
איך נבחרים השירים להופעה?
בעוד שאני מנהלת המקהלה, הרעיונות והשירים המקוריים אינם מגיעים רק ממני, יש לחברים המון מקום להביע את עצמם הן בשירים שהם כותבים והן ברעיונות, ואני בוררת ולוקחת את מה שטוב ומתאים, ויש המון. הם מאוד מוכשרים.
אותו דבר בנוגע לבחירת השירים המוכרים שאנו לומדים, אני מביאה את השירים והם תמיד מוזמנים גם להביא רעיונות ומה שנראה לי מתאים אני לוקחת. באופן כללי אני בוחרת שירים שאני אוהבת, וזה כולל הרבה שירים שלא שומעים בדרך-כלל מקהלות מבצעות, כמו הרבה שירים בסגנון הרוק והרגאיי, בוסה נובה ועוד. אני משתדלת להתרחק כמה שיותר משירים בנאליים ששומעים הרבה מקהלות שרות, או שירים שחורשים עליהם, או עם נושאים נדושים.
בתור יוצרת שהטקסטים הם דבר עיקרי אצלה, אני תמיד בוחרת לקולית שירים עם טקסטים חזקים ואמיצים, שלפעמים גורמים אפילו להנהלה במרכז לנוע רגע באי נוחות, ובסוף תמיד מתבררים כדברים הכי מרגשים. לשמחתי נותנים לי במרכז המון חופש ואהבה וסומכים עליי.
איך הגעת לעבוד עם קולית? מאיפה הרעיון לעבוד במקהלה עם אנשים עם צרכים מיוחדים?
חברה טובה שלי, שירי גולן, היא יוצרת וזמרת ומורה מופלאה לפיתוח קול, שלימדה באופן פרטי כמה מחברי המקהלה. כשהיא שמעה שמחפשים מנחה למקהלה, הציעה לי לבדוק את הנושא.
לשאלתך, לא עלה לי בראש לפני זה לא הרעיון לעבוד עם מקהלה, ובכלל לא הרעיון לעבוד עם אנשים עם צרכים מיוחדים. רציתי עיסוק נוסף בתחום המוזיקה, ההצעה הגיעה פתאום לפתחי, ואמרתי יאללה נראה במה מדובר.
נפגשתי עם רונית חיון, מקימת ומנהלת המרכז, לקפה, ותוך 5 דקות ידעתי, שלא משנה מה, עם האישה הזו אני חייבת לעבוד. מעולם לא שמעתי לפני זה מישהו מדבר בתשוקה כל-כך גדולה על העבודה שלו. ואני, תשוקה וניצוץ בעיניים זה הדבר שהכי קונה ומושך אותי.
רונית, מצידה, גם נדלקה עליי, על "עיוור". על אף שהגעתי חסרת ניסיון לחלוטין בניהול מקהלות, ובטח שחסרת ניסיון בעבודה עם צרכים מיוחדים, גם היא החליטה במהירות שהיא רוצה לעבוד איתי. שתינו הקשבנו לאינטואיציה.
איך את עובדת איתם ובמה זה אחר ממקהלות רגילות?
לא עבדתי עם מקהלות אחרות, אבל מה שאני משערת ששונה, זה שעם מקהלות אחרות ההתמקדות היא בעיקר בפן המוזיקלי והיצירתי, ובעבודה עם החבר'ה יש משקל עצום לפן האנושי והטיפולי.
לחברים במקהלה שלל עצום של קשיים ומגבלות, ושלל עצום של חוזקות, ובמקרה של המקהלה אחד התפקידים העיקריים שלי זה לגרום להם להתמקד ולהעצים את החוזקות על אף ועם המגבלות.
הצורה בה אני עובדת איתם משתנה מיום ליום, מחודש לחודש, משנה לשנה. בעבודה איתם יש צורך כל הזמן לעצור ולבדוק, להתבונן לשאול – מה עובד? מה לא עובד? זו עבודה מאוד מאוד דינמית, שנעה בין התרגשות עצומה ותחושת עילוי, לתסכול גדול והרגשה של שיעמום ותקיעות.
כאשר הצד אנושי טיפולי נמצא במצב תקוע, גם המוזיקה במצב תקוע. ואין יותר מתסכל מזה.
לכן אין לנו אפשרות לקפוא על השמרים, לא לי ולא להם. אנחנו חייבים כל הזמן להמציא את עצמנו מחדש ולמצוא את הדרך להתקדם. וכשאנחנו מוצאים את הדרך זה מוביל לפריצות דרך מדהימות ומרגשות, שתמיד תמיד באות לידי ביטוי הן במקהלה והן בחיים האישיים של החברים. שהרי השירה היא ראי הנפש.
האם יש ריבים על סולואים? אגו? ,
זה נושא שבחרתי לעקור מהשורש, ולפמפם להם ללא הפסקה עיקרון אחד מאוד פשוט:
בעבודה שלנו אין פרטים, אין "אני", יש רק את קולית, מקהלה אחת שמה שהכי חשוב זה איך היא נשמעת, ולא איך כל אחד מאתנו נשמע.
בתחילת כל מפגש אני עוברת איתם על הכללים של המקהלה, ושניים מהכללים מדגישים את העיקרון הזה:
-הכלל הראשון: אף אחד לא אומר: "אבל לי אין סולו". בכל פעם שאני מחלקת סולואים אני עושה זאת אך ורק לטובת השיר ואיך אנחנו נשמעים בכללי. בנוסף אני מאוד "קרה" וחותכת בנושא הזה. אם ניסיתי קטע סולו או תפקיד מסוים עם מישהו וזה לא עובד טוב, אני חותכת ומעבירה את התפקיד למישהו אחר, והחברים מקבלים זאת ואימצו את הגישה שלי.
-הכלל השני: אף אחד לא אומר "אבל אני עשיתי טוב". אני מזכירה להם ללא הפסקה, שאין שום ערך לאיך שהם שרים באופן אישי, אם המקהלה בכלליות לא נשמעת טוב. יש המון עזרה ביניהם, גם במהלך השירה בשיעור כשהם מזכירים אחד לשני תפקידים, וגם במהלך השבוע שהם נפגשים להתאמן ולתמוך אחד בשני.
מה החזון שלך בעקבות הפרסום של להקת שלווה, לקולית?
האמת שהחזון שלי לא ממש קשור ללהקת שלווה. מאז ומתמיד, או לפחות מאז שהתחלנו להופיע על במות, האמנתי בכוח של קולית להגיע רחוק. אני רואה ומרגישה תגובות נדהמות של אנשים אליהם, אני חווה את היכולת שלהם להשתפר ולהתקדם. החלום שלי עבורם מתחלק לשניים:
הראשון הוא לראות אותם לא מפסיקים להשתפר, כל הזמן משכללים את היכולות שלהם, תמיד להתגבר על אתגרים חדשים.
השני הוא – להופיע כמה שיותר, להיות מקהלה עובדת, להפיץ את האור וההתרגשות שהם מביאים איתם לכל הופעה. אין לשער כמה שהחבר'ה האלה אוהבים להופיע, הם מאושרים כשיש להם הופעה, עומדים בנחישות בכל העבודה הקשה שזה מביא איתו, ואף אחד לא נשאר אדיש לזריחה הזו.
את חושבת ששלווה שינו את היחס למקהלות ולהקות כמו קולית? את מרגישה את זה?
אני חושבת ששלווה בעיקר הביאו את העניין הזה למודעות, לקדמת הבמה. מבחינת יחס אני לא ממש מרגישה שוני, אבל אנשים כנראה זקוקים לשים את הדברים במשבצות מוכרות, אז שלווה כן יצרו בתודעה של אנשים את המשבצת הזו. אנשים שאני מספרת להם עלינו אומרים לי עכשיו "אה, כמו שלווה". אני לא מרגישה בנוח עם ההשוואה כי אנחנו מאוד שונים משלווה, אבל אם זה נותן לאנשים קצה של מושג להיאחז בו, יכול להיות שזה עושה לנו שירות טוב.
מה את חושבת פעילות כזאת של מקהלה נותנת לחברים בה?
אינסוף דברים. אנסה למנות כמה:
- אמונה בעצמם וביכולות שלהם. החברים מתמודדים ביום יום עם המון קשיים, הקשורים גם למציאות הפיזית שהם צריכים להתמודד אתה וגם למציאות הפנימית הרגשית שלהם. בשני המקרים, הדברים שהם מתמודדים איתם גדולים ומורכבים יותר מאדם ממוצע. המקהלה גורמת להם ברמה הראשונה לשים לשעתיים בשבוע את כל המורכבות והקשיים בצד ולהתמקד במוזיקה, לשים דגש ואור על מה שהם טובים וחזקים בו. ברמה השנייה, הקשיים שעולים בתוך המקהלה תמיד מקבלים התייחסות ודרך לעבוד איתם ולהתגבר עליהם. זה גם מעלה את הערך שלהם בפני עצמם בתחום הספציפי הזה, וגם מקרין על שאר התחומים בחיים שלהם. יש להם גאוות יחידה.
הופענו בערבי התרמה שונים, לא רק למען מרכז אלא גם למטרות אחרות. ברגעים האלו הם הופכים מאלו שזקוקים לעזרה, לאלו שמעניקים אותה. וזו מתנה עצומה.
- מקום ביטוי. כפי שציינתי אנחנו מקהלה יוצרת. בתור שכזו, יש לחברים מקום לבטא את היצירתיות שלהם, אם היא באה במילים, או לחנים, או ניגונים או רעיונות עיבודיים.
- הכי בפשטות: מתנת המוזיקה. למוזיקה יש כוח ריפוי עצום.
- חיזוק תחושת האחריות האישית: לרבים מהחברים, בגלל המגבלות שלהם, יש אנשים בחיים שעוזרים להם ועושים עבורם הרבה דברים. העניין הזה, על אף שמגיע ממקום טוב, הרבה פעמים מחליש בהם את תחושת המסוגלות והאחריות האישית. אני לא נותנת לזה מקום וכל הזמן דוחפת אותם לקחת אחריות על התפקידים שלהם, על האופן בו הם מתאמנים, ובכלל לקחת אחריות על המקהלה. זה תהליך מאתגר ביותר גם עבורי וגם עבורם, אבל לאט לאט הם לומדים שיש להם יכולת.
- התמודדות עם פחדים: הפחד עוצר אותנו בהמון מקומות בחיים, וגם בשירה. לבטא את עצמנו באמת זה דבר מאוד מפחיד ונתקל בהרבה התנגדויות, שבאות לידי ביטוי בכל מיני דרכים, מלשיר בשקט ובלי נוכחות, ועד לשיר בצעקות ונוכחות מוגזמת. העבודה שלי איתם במקהלה גורמת לנו לפגוש את הפחדים האלה וללמוד להתמודד איתם, לאזן אותם, להגביר או להחליש או כל דבר שצריך כדי ללמוד להקשיב ולבטא את הקול האמתי שמבקש להתבטא.
את מרגישה שמשהו אצלך השתנה בעקבות העבודה איתם? מה את חושבת שלמדת מזה?
העבודה עם קולית היא למידה מתמדת ושינוי בלתי פוסק. אני רוצה להתמקד בדבר אחד מאוד מעניין שמשליך על המון תחומים.
העבודה איתם היא ראי קשוח ובלתי מתפשר. יש לחבר'ה האלה תכונה שנשמעת נפלא, אבל בפועל היא אחד הדברים שהכי קשה לנו להתמודד איתם: הם מעניקים אהבה ללא תנאי.
האהבה הזו נותנת בהתחלה קרקע מאוד נעימה ובטוחה לעבוד עליה, כשהגעתי אליהם לראשונה, מלאת פחדים וחששות כי הייתי חסרת ניסיון, מיד האהבה שלהם פוגגה את החששות שלי ואפשרה לנו לצאת לדרך עם המון שמחה והתרגשות.
אך ככל שהתהליך מעמיק, אני מגלה אמת מאוד כואבת על עצמי: אני לא באמת מאמינה שמגיעה לי אהבה ללא תנאי.
ואני קולטת שלא משנה מה אני אעשה, ואיך אתנהג, וגם אם אתעצבן ואהיה מגעילה אליהם כי הם עצבנו אותי, או כי היה לי יום רע, וגם אם אתן לאגו שלי לנהל את העניינים ולא אגלה חמלה, הם עדיין ימשיכו לאהוב אותי. ולתת לי את כל הלגיטימציה להתנהג בכל צורה שאני מתנהגת.
וזה עוד יותר מעצבן אותי. אני מגלה שככל שעובר הזמן והם מגלים כלפיי יותר ויותר אהבה, ויותר מהללים ומשבחים אותי, זה מתחיל לעצבן אותי, ואני רוצה להגיד להם "די!! תפסיקו לאהוב אותי כל-כך!! אני לא עד כדי כך מדהימה שצריך לאהוב אותי ככה!"
אבל זה לא יעזור. האהבה שלהם היא נתון בלתי משתנה.
ולכן אני מוצאת שהדבר שצריך להשתנות נמצא בתוכי. אם אני רוצה להרגיש ראויה לאהבה שלהם, אני זו שצריכה לשנות את מה שבתוכי שמרגיש שאינו ראוי.
האחריות לאיך שאני נוהגת כלפיהם היא עליי בלבד. הם לא יתנגדו ויתמרדו. אני לא רוצה לומר בזה כמובן שהם אינם מתמרדים ומתנגדים בחייהם, הם בהחלט עושים זאת כשהם מרגישים צורך לעמוד על מה שחשוב להם, ואנחנו מאוד מעודדים את זה. אבל ברגע שהם החליטו שהם אוהבים ומרגישים אינטואיטיבית -והאינטואיציה שלהם מאוד חזקה – שהאדם רוצה בטובתם, כמו שהמצב אצלנו, הם יסמכו ויתמסרו באופן טוטאלי. אך גם אצלי, כמו אצל רוב בני האדם, כשאני אוהבת ורוצה בטובת מישהו, לפעמים הדרך לשם רצופה מכשולים ואגו ופחדים שלי עצמי. הסיטואציה מולם מאלצת אותי שוב ושוב לשים את האגו והפחדים בצד, ולצעוד בדרך האהבה, כי רק כך אני מרגישה ראויה לאהבה שלהם, ובאופן פלאי, זו הדרך היחידה שבה הדברים באמת מתקדמים.
יש מתנה יותר מופלאה מזו?
להזמנת הופעות ופרטים על מקהלת קולית
https://מקהלת_קולית.vp4.me/קולית
