בשבועות האחרונים נחשפנו שוב להתעמרות שעוברים ילדים, נוער ובוגרים עם מוגבלות על ידי החברה שלא מקבלת אותם.
אביתר לרנר הסובל מתסמונת טורט התראיין אצל דנה ויס בחדשות 12 וסיפר על היחס המשפיל שעבר בנסיעה באוטובוס על ידי נערות ונערים שצילמו אותו לאינסטגרם והתייחסו לקולות הבלתי נשלטים שהוא השמיע במהלך הנסיעה. החשיפה והסיפור של אביתר עשו גלים בכל מקום כמעט.
האומץ שהיה לאביתר לא לשתוק על הבריונות וההדרה, לשבת מול מצלמות הטלוויזיה על אף הלקות שלו, ולספר את הסיפור שלו, נתן כוח להרבה מאוד ילדים ואנשים מיוחדים, וגם לבני המשפחות שלהם שפתאום הרגישו שמישהו מדבר מגרונם.
המבטים, ההשפלות, הבריונות, ההתעמרות – כל אלו הם חלק ממסע הדרה של אנשים עם לקויות בקהילה, ושום תוכניות שילוב של מערכת החינוך, או מוסדות אחרים, לא ישנו את היחס ברחוב.
אבל, מעז יצא מתוק, והיציאה של אביתר אל התקשורת שבה חשף את מה שהוא עובר יום יום, העלתה את המודעות ואף קנתה לו ייצוג בסוכנות דוגמנות וקמפיין ראשון בחברת רנואר, שהקדישה את הקמפיין עם אביתר לאנשים עם צרכים מיוחדים.
בהודעה של החברה נכתב "20% מהאנשים בישראל מתמודדים עם מוגבלות, אל תעשו להם הנחות, רק תקבלו אותם. הכירו את אביתר לרנר שניחן בסגולות מיוחדות כגון חוש הומור, חיוביות מחשבתית, אמביציה אין סופית וקולות מיוחדים הנקראים טיקים או בשמם הנפוץ – תסמונת טורט.
כן, אביתר הוא אחד מתוך 20% אנשים עם תסמונות ומוגבלויות שנות שרק רוצים יחס שווה מה-80% האחרים.
בהמשך ההודעה הסבירו מהי תסמונת טורט וכיצד היא באה לידי ביטוי.
מתוך האינסטגרם של אביתר מיום הצילום
https://www.instagram.com/p/CXOgx6cKfU0/
הקמפיין של רנואר עם אביתר
https://www.renuar.co.il/he/community
אין ספק שנראות בחזית תקשורת המונים היא חלק משמעותי בהכלה של החברה לקבוצות שונות. ראינו את זה במקרים קודמים של קבוצות שהרגישו מודרות, החל מהשחורים בארה"ב, קבוצות נשים וקבוצות שברגע שהגיעו למדיה, הפכו מהר יותר ובאופן נכון יותר לחלק מהחברה הישראלית.
ככל שאוכלוסיית האנשים המיוחדים תופיע בקמפיינים של חברות מסחריות, כמו גם בסדרות כמו "על הספקטרום", או "תנו לעבוד" של תאגיד השידור כאן, כך הנושא של שילוב בחברה "ינורמל" ויהפוך למשהו שלא נצטרך לעבוד בו, אלא יקרה מעצמו, בדיוק כמו שפעם אף אחד לא יכול היה לדמיין נשים מנהלות, או להט"בים מנחים בפריים טיים, והיום זה חלק מהיום יום שלנו.
ההבדל הוא שכאן החברה תצטרך להשקיע יותר כדי שאנשים אלו לא יהיו חלק מהחברה רק בתפיסה, אלא גם יוכלו פיזית להשתלב בה בעזרת הנגשה.
