לא להאמין, כבר חצי שנה אנחנו בתוך מלחמה. אמנם החיים חוזרים אט אט לסוג של שיגרה, אבל מצב המלחמה ניכר בכל מקום וזו לחלוטין לא השיגרה המבורכת שלנו. אי אפשר להתעלם (או ל ברוח) ממצב הרוח של המדינה כולה, ממהדורות החדשות והתקשורת בכלל, ועכשיו אפשר כבר לראות גם השפעות ארוכות טווח שמחכות לנו בפתח כמו התקציבים ששינו סדר עדיפויות, ולצערינו הרב, כמות הפצועים הרבים ונפגעי הנפש שמצטרפים למשפחת בעלי המוגבלויות בארץ בעקבות ה 7.10 והמלחמה הנמשכת.
מכון ברוקדייל הוציא דו"ח עם עובדות ומספרים על אנשים עם מוגבלות, ומלחמת חרבות ברזל, והמספרים יכולים ללמד אותנו קצת על הייחודיות של האוכלוסייה שלנו, החברים והמשפחות שלנו בימים קשים אלו.
בישראל מוכרים כ 1,254,000 אנשים עם מוגבלות, המהווים 13% מהאוכלוסייה בישראל, מתוכם 76% בוגרים בגילאי 18 ומעלה, חצי מהם בגיל עבודה (עד גיל 64). אלו האנשים המוכרים, ההערכה היא שמדובר על יותר אנשים, אפילו עד 18% מכלל האוכלוסיה
יותר מ- 130,000 תושבים פונו מבתיהם בצפון ובדרום, אבל אף אחד לא יודע כמה מהם אנשים עם מוגבלות, ההערכה שמדובר על 7% מכלל המפונים מאלו שמוכרים על ידי משרדי הממשלה.
המחקרים מראים שחווית העקירה מהבית והדיור הזמני קשים במיוחד לאנשים עם מוגבלות, ויש לה השפעה רחבה על חייהם. אנשים עם מוגבלות נאלצו לעזוב סביבה מוכרת וקהילה תומכת, שגרת היום שחשובה להם מאוד נפגעה, ואנשים שחווים מוגבלות פיזית איבדו את הנגישות המותאמת להם בדיור הקבע שלהם, דבר שלא תמיד נלקח בחשבון באתרים שאליהם פונו.
גם מסגרות הטיפול שלהם נפגעו, ולא כולם יכלו להגיע לחינוך המיוחד, או לטיפולים להם הם זקוקים בשיגרה
אנשים עם מוגבלויות שונות שלא היו באיזורי הפינוי נפגעו, חלקם נזקקו להסעות מיוחדות, או לפינוי בגלל מיגון לא מתאים, חרדות או בעיות עם נגישות לציוד וטיפול רפואי בבית.
באיזורים האחרים, שבהם לא היו בעיות של פינוי או בעיית נגישות פיזית לשירותים וטיפולים, עדיין אנשים עם מוגבלויות חווים קשיים ואתגרים גדולים יותר מהאוכלוסיה הכללית. בין יתר האתגרים:
- הקושי להגיע בזמן למרחב מוגן, או לקבל את ההתראות ולדעת מתי להגיע למרחב מוגן
- פגיעה בעקבות הקשיים האלו בתחושת הבטחון האישי, מה שגרם להרבה מהם להשאר בבית ולחוות בדידות וניתוק חברתי
- ואם כבר בדידות, אנשים עם מוגבלות חווים יותר בדידות מאנשים ללא מוגבלות גם במצב רגיל. 15% לעומת 3%, במצב מלחמה התחושה מתחזקת, אנשים שוהים הרבה בבית, מנותקים ממעגלים חברתיים כמו לימודים, תעסוקה ופנאי שנסגרו עם פרוץ המלחמה, ויחד עם בעיית הנגישות והחרדה, הבדידות הולכת וגדלה
- סיכון מוגבר לתחושת מתח לחץ וחרדה במצבי חירום, והתפתחות של מצוקה נפשית והפרעה פוסט טראומטית, והחמרה במצב הריגשי. בעקבות ארועי ה 7.10 גדל מספר האנשים שנזקקו לשירותי בריאות הנפש בזמן קצר, ונרשמה עליה של כ 30% באבחנות רפואיות של דיכאון ,וחרדה, ו 90% עליה ברכישת תרופות הרגעה ללא מרשם, לעומת זאת כח האדם בתחום, שהיה בחסר עוד לפני המלחמה, אינו עומד בעומס הפניות, והחשש הוא שאנשים עם מוגבלות לא יזכו לטיפול מיטבי במצב הזה
ואלו רק חלק מהאתגרים הנוספים שעומדים מול אנשים עם מוגבלויות במצבי חירום. תוסיפו לזה את המצב הכלכלי שהוא בדרך כלל פחות טוב אצל אנשים עם מוגבלויות, וכמו שהוא נפגע אצל כולם במצב כזה, גם הם נפגעים, את המחסור בכח אדם של טיפול באנשים עם מוגבלות ואת חוסר המידע והנגישות למידע בנושא זכויות ומיצויין, ותוכלו לראות שהאוכלוסיה הזאת שגם במצבי שיגרה זקוקה לתמיכה ועזרה, נפגעת באופן קשה מאוד במצבים כמו המלחמה שבה אנחנו נמצאים.
לאורך התקופה ניתנו פתרונות שונים, משרדי ממשלה, ובעיקר העמותות ויוזמות חברתיות שקמו כדי לעזור ולתמוך באנשים עם מוגבלויות נתנו פתרונות שונים, שעזרו לחלק מהאנשים שהיו זקוקים להם, אבל אין ספק שזו לא אוכלוסיה שנמצאה במוקד תשומת הלב של גורמי ההתגייסות בעת הזאת.
לקריאת הדו"ח המלא –
