החשיבות הראשונית של הנוכחות האנושית– יוג'ין ג'נדלין
אני רוצה להתחיל עם הדבר החשוב ביותר שיש לי לומר: הערך שיש לעבודה עם אדם אחר הוא להיות נוכח כיצור אנושי. וזה המזל, כיוון שאם היינו צריכים להיות חכמים, טובים או בוגרים סביר להניח שהיינו בצרות. אבל מה שחשוב הוא לא זה. מה שחשוב הוא שנהייה בני אדם עם אנשים אחרים, שנזהה את האדם האחר כיצור הנמצא שם.
אפילו אם זה חתול או ציפור, אם אתה מנסה לעזור לציפור פצועה, הדבר הראשון שעליך לדעת הוא שיש שם מישהו בפנים ושעליך לחכות להוויה הפנימית הזאת (BEING), שנמצאת שם, שתהיה אתך במגע. זה נראה לי הדבר החשוב ביותר.
אז, כשאני יושב עם מישהו, אני לוקח את הצרות שלי והרגשות שלי ואני שם אותן כאן, בצד, קרוב, כי אני אולי אזדקק להן. אני עלול לרצות להיכנס לשם ולראות משהו. ואני לוקח את כל הדברים שלמדתי בחיי בכל תחום שהוא ואני שם אותם כאן, בצד השני שלי, קרוב.
ואז אני רק כאן, עם העיניים שלי, ויש את האדם האחר מולי עם ההוויה האנושית שבו. אם במקרה הם (האדם וההוויה הפנימית) יסתכלו לתוך עיני הם יראו שאני סתם ייצור חלש- עלי להרשות לזה לקרות. הם אולי לא יסתכלו, אבל אם הם יסתכלו הם יראו את זה. הם יראו את הישות המעט ביישנית, מעט מסוגרת ומעט חסרת הביטחון שיש בי. אני למדתי שזה בסדר. אין צורך שאהיה בטוח בעצמי מבחינה רגשית ושאראה כאילו אני שם בכל מאת האחוזים. אני רק צריך להיות נוכח. אין כישורים שצריכים להתאים לסוג האדם שעלי להיות. מה שרצוי לתהליך הטיפולי הגדול, לתהליך ההתפתחותי, הוא אדם שיהיה נוכח. וכך, בהדרגה, נהייתי משוכנע שאפילו אני מסוגל לזה. אפילו שיש לי את הספקות שלי כשאני עם עצמי, באיזשהו הגיון אובייקטיבי אני יודע שאני אנושי.
Gendlin, E.T. (1990). The small steps of the therapy process: How they come and how to help them come. In G. Lietaer, J. Rombauts, & R. Van Balen (Eds). Client centered and experiential psychotherapy in nineties. Leuven university press.
