הכול התחיל בשבת בשש וחצי לפנות בוקר. התעוררתי למציאות אכזרית שתפסה אותי בהפתעה פתאומית. הפעם לא היה מדובר בריגוש אקסטטי של ילד שפותח לראשונה בחייו ביצת קינדר. בסיפור הזה קרה משהו הפוך לגמרי. משהו מרושע, מעוות, אכזרי, נתעב והפכפך. תרחיש בלהות. כזה שאי אפשר להכיל ולסבול בשום קנה מידה. את המחשבות על המציאות הקשה נשאיר לזמן אחר. ברגעים אלו הפוליטיקה היא מיותרת. היא רק מזינה אותנו ברעל שמתפשט בתוכנו בהדרגה ומוביל לתוצאה שבסופו של דבר מי שנהנה מפירותיה זה האויב ולא אחר ממנו.
מה שבאמת חשוב לי לכתוב עליו עכשיו, זה את החוויה האישית שלי, שכל מי שקורא או גם אלו שיבחרו אחרת יידעו שהתחושות שהם נושאים עמם אינן מלוות רק אותם. חיידק החרדה ככל הנראה הצליח להדביק יותר מחצי אוכלוסייה בישראל. אני מאמין שאפילו יותר. במקרה שלי, אני נוטה להאמין שנדבקתי בחיידק הכי קטלני שיש. איך קוראים לו למי שמסתקרן לדעת? חרנויה. מה המשמעות שלו? שילוב מעורב של חרדה ופרנויה. מצד אחד, אתה סובל מדפיקות לב מואצות, ומצד שני אתה כל שנייה מעלה בדעתך תרחישים בדיוניים שיוצרים אשליה שגורמת לך להיות דרוך, אך למעשה אתה מסתכל מעבר לכתף בהגזמה מסיבות משוללות כל אחיזה במציאות.
למה אני פרנואיד וחרדתי בתקופה הזאת? להגיד את האמת, גם לפני כל מה שקרה לא הייתי האדם הכי שפוי. אם קיים טווח לשפיות אני כנראה נמצא בין אפס למאה במינוס אחת. כך היה לפחות המצב לפני שנמצא לי טיפול תרופתי מתאים. בהתחלה לא הסכמתי לקחת תרופות. אומנם, ככל שהשנים חלפו התפקחתי ושיתפתי פעולה עם הטיפול. כרגע, אני חרד מאוד. עולים לי הרבה תסריטים בראש. לומר את האמת, הם מאוד הגיוניים לפי דעתי. מקווה שדעתי משובשת בעניין הזה. קיים אצלי חשש פנימי ומתמשך שיום אחד אני אגיע לבית מרקחת ולא יהיו לי תרופות בשל שלל סיבות. החל מחיילים שהיו בתפקיד כרוקחים וגויסו למילואים, סכסוכים בין מדינות שאחראיות לספק לנו תרופות, וחוסר תפקוד יעיל של מערכת הבריאות בשעת מלחמה. מה שלא יהיה, אני מאוד מודאג מהעניין הזה. כשאני חושב על זה, התלות בתרופות היא די שולית לעומת הצרות החדשות שנולדו מאז המצב. עכשיו, מה שבאמת מטריד אותי מעבר לשגרה, זה חיים בטוחים במדינה שלי, וכמובן הבריאות הנפשית והפיזית שלי ושל הקרובים אלי. כלומר, שלא יחדרו מחבלים לבית שלי, שאחי הבכור יחזור בשלום ללא פגע ושכל מי שקשור אלי בדרך כזאת או אחרת יעבור את התקופה הזאת על הצד הטוב ביותר.
נוסף על כך, עוד דברים שתופסים תפקיד חשוב בחיי אך בטח הרבה פחות מהאזרחים שלנו וחפים מפשע בכלל – כוח קנייה מספק לצורך התמודדות עם יוקר המחייה המטפס לחלל, וזמינות מקומות עבודה עבור פרנסה. אז איך אני יכול להבטיח לעצמי דבר כזה? לא סביר שהציפייה הזאת תתממש אי פעם בהיקף מלא. לצערי, אין לי זרועות תמנון כדי לשלוט בכלל מושכות המציאות.
מה שכן אפשר לעשות, זה לנסות לצמצם את הפגיעות למצב על ידי מגוון פעולות שמעשירות אותנו באנרגיות מחודשות. כיצד זה מתבטא בחיים שלי? אימון כוח בתוך הבית, ריצות במעגלים באזור השכונה, כתיבה חופשית, קריאה וכו'. מה אני עושה כדי לא לסטות מהמסלול? אני מנהל רישום של התוכניות שלי למחר בתוך יומן כדי לזכור את היעדים למחר. זה מצריך רמה מסוימת של משמעת אבל עושה סדר. בייחוד בימים רגישים אלו. כעת שאתם יודעים פחות או יותר תמצית מהדרכים שלי להוביל את עצמי קדימה כמה שאפשר, מקווה בשבילכם שתחשבו עם עצמכם מה אתם יכולים לאמץ מכאן לחיים שלכם. חשוב שנישאר ערניים למצב ברמה מאוזנת. שכל החיילים האמיצים שלנו יצאו מהמלחמה בשלום ושיהיו רק בשורות טובות.
רון אדרי, אוטיסט
