מבט אישי על המוגבלות

שלום לכולם
היום אני הולך לדבר על המוגבלות שלי.
המוגבלות שלי היא מוגבלות פיזית שמתבטאת בצורת ההליכה שלי ובתפקוד של הידיים, למשל אני לא יכול לכתוב בכתב יד אלא רק במחשב.
בגלל המוגבלות אני פוחד שאנשים ילעגו לי, שילעגו לצורת ההליכה. גם כשמישהי עם צרכים מיוחדים כתבה לי פעם בפייסבוק והציעה לי חברות, עניתי לה שזה מוקדם מדי. האמת היא שזה היה מחשש שהיא תלעג לי.
אבל מה שיותר מפריע לי זה שאנשים יכולים לקבל עלי רושם מוטעה שבגלל שיש לי מוגבלות פיזית הם יחשבו שאני גם מוגבל שכלית.
כשהייתי תינוק ההורים שלי לקחו אותי לרופא, אני חושב שזה היה לבדיקה. אני ניסיתי למשוך את תשומת הלב שלו עם צעצוע שלי, הוא היה שקוע בספרים ולא התייחס אלי, בסוף הוא אמר להורים שלי שלא יצפו ממני להרבה כי אני אהיה מפגר. אמא שלי אמרה לו שהבן שלה דווקא יהיה חכם. את הסיפור הזה שמעתי כשאבא שלי התראיין לעיתונאי לכתבה עלי.
זה גורם לי לחשוש שאם רואים את המוגבלות שלי שהיא פיזית, יכולים לחשוב שאני מפגר.
אני לא מרגיש נחות בהשוואה לאנשים אחרים, אני יודע שאני חכם ויש לי הרבה ידע. אני קורא הרבה ספרים ובאינטרנט, יש לי ידע בהיסטוריה, אני זוכר תאריכים, למדתי באוניברסיטה הפתוחה הסטוריה של המזרח התיכון בימינו, אני מתעניין בכל מיני דברים כמו אקטואליה, קולנוע ובכלל, יש לי ידע יותר מרוב האנשים שלא עם צרכים מיוחדים.
מצד שני, כמו שאמרתי, יש את המוגבלות הפיזית והפחד שידחו אותי בגללה. למרות שלא נתקלתי במקרה כזה באופן מיוחד, אני יודע שאני שונה, אני מרגיש את השוני, למשל כשאני הולך עם ההורים לפעמים לחברים שלהם שיש להם ילדים שהולכים לצבא או שהיו בצבא, והם מדברים על היחידות שבהם הם משרתים, אז אני מרגיש את השוני, את זה שבגלל המוגבלות שלי אני לא מרגיש שותף לחוויה למרות שאני שואל שאלות ומשתתף בשיחה.
כשהייתי בבית ספר במסגרת המשך לתיכון, לקחו אותנו לבסיס צבאי בנתניה כדי לתת לנו להרגיש קצת מה זה צבא. אז מה שעשו איתנו זה להושיב אותנו בספריה ולתת לנו לצייר. הרגשתי שמתייחסים אלי כאילו שאני מפגר, רואים את המגבלה הגופנית ומתרגמים את זה למגבלה שכלית. הרגשתי שזה פוגע ובגלל שממילא גם השתעממתי אז אמרתי למורים שאני לא רוצה להיות שם. בפעמים הבאות שלקחו אותנו לשם אני לא הלכתי.
הייתי רוצה שיתייחסו אלי כמו לכל אדם, שלא יחשבו שבגלל המוגבלות הפיזית שלי אני גם מוגבל שכלית.
אז עכשיו, אחרי שציינתי כל כך הרבה פעמים את המילה מוגבלות, אני מאחל לכל מי שקרא את הבלוג הזה יום טוב.
שלכם, גדעון.