האמרה ששפה יוצרת מציאות, מוכיחה את עצמה בשנים האחרונות בנושאים רבים. זוכרים כמה צחקו על מרב מיכאלי בתחילת הדרך כשהתעקשה לדבר לקהלים בנקבה? או להטות כל פועל במשפט בנקבה ובזכר? אבל מה שבהתחלה נשמע לנו מוזר ולא מקובל, מתחיל לתפוס, עוד ועוד אנשים התחילו לשים לב שרוב הדיבור במרחב הציבורי קורה בעצם בלשון זכר, וכשאתה מתייחס לכולם בלשון זכר, אתה בעצם לא מתייחס לנשים ולילדות בקהל שלך, והן הופכות שקופות, לסביבה אבל גם לעצמן.
יחד עם השינוי בשפה, מגיע גם שינוי בתפיסה. ומה שנכון לנשים, נכון גם לאנשים עם המוגבלויות. לפני שנים התחילה מהפכה ביחס לאנשים עם מוגבלויות. היא מתקדמת בשקט, באיטיות, עדיין יש לה דרך לעשות, אבל היא שם. זו מהפכה תרבותית וחברתית שמשנה את האופן שבו מתייחסים, כותבים ותופסים את האדם עם המוגבלות.
על פי מאמר של ד"ר גבריאלה עילם, המעבר הזה הוא בעצם מעבר מהמודל הרפואי של האדם עם המוגבלות, למודל החברתי, והמיקוד עובר מהתעסקות במגבלה, מה שהופך אותם לזקוקים לחסד, אנשים שהמגבלה היא מה שמגדיר אותם, למודל החברתי שמתייחס למוגבלות כתוצאה של הגדרה חברתית שהדירה אותם מהחברה ומהסביבה הפיזית, ובכך השאירה אותם בחוץ.
השינוי והמעבר מהגישה הרפואית לחברתית כלל מחאות ודרישות של האנשים הנכים להתחשב בצרכיהם מצד אחד, וחקיקה ורגולציה מהצד השני. אבל גם לשפה יש תפקיד בשינוי הזה.
אחת הדרכים שבהן החברה שלחה אנשים עם מוגבלויות אל מחוץ לקונצנזוס והפכה אותם לאנשים בשולי החברה, הוא דרך השפה והמילים. שנים רבות של התייחסות רפואית לתיאור אנשים עם מוגבלות, יצרו גישה שהיא סטראוטיפית, פטרונית ומזלזלת, ובכך מפלה את האנשים האלו, ולא נותנת להם להיכנס אל תוך מרכזי הפעילות והכוח של החברה.
אחד הדברים הראשונים שהשתנה הוא ההגדרה. בחוק שיוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, ההגדרה היא "אנשים עם מוגבלות" בניגוד למילה שהייתה רווחת עד אז – נכה. ביטוי כזה מתייחס לאדם כמי שיש לו מוגבלות ולא שהמוגבלות מגדירה את מי שהוא. ההגדרה של מוגבלות בחוק היא פיזית, נפשית, חברתית, קוגניטיבית, כך שאנחנו מדברים על כל סוגי המוגבלויות.
הגישה הנכונה לכתיבה ודיבור על אנשים עם מוגבלות היא הגישה שמטרתה לעשות שינוי עמוק באופן הדיבור, כזו שתפתח להם את הדלת חזרה אל תוך החברה הכללית, ולא זו העוסקת רק בתקינות פוליטית.
הקווים המנחים של גישה זו הם קודם כל להתייחס אליהם כבני אדם, ולא כלקות עצמה. איך עושים את זה?
- המנעו מתיאור סטיגמטי – אל תתמקדו בלקויות. לא צריך סיפורים סוחטי דמעות, צריך לעסוק בשיוויון, בשילוב אנשים עם מוגבלויות בחיים של כולנו, בנגישות.
באותה נשימה, אין צורך להגדיר אנשים עם לקויות שהצליחו, השתלבו בחברה וחיים חיים רגילים כגיבורי על. זה מייצר רושם שהם מעטים, ושמי שלא הצליח מדובר בכישלון שלו, ולא בחסמים שהחברה הציבה לאנשים האלו
ואל תשתמשו בביטויים כמו – הצליח למרות המוגבלות, או התגברה על המוגבלות. אלו ביטויים שנותנים את התחושה שהמוגבלות מגדירה את האדם.
- המוגבלות של אנשים אלו אינה סנסציה, היא מאפיין אחד מהאישיות שלהם, כמו מאפיינים אחרים. הם יכולים להיות באותה מידה, טובים, או לא… בעלי מוטיבציה, או לא.. ואין לזה קשר למוגבלות שלהם. אל תגידו – סובל מ…. או קורבן של… זה שם אותם במקום אומלל וכקורבן. הגידו אנשים עם… עם אוטיזם, עם לקות למידה וכו'
- הקפידו על שפה של אנשים תחילה. קודם כל מדובר באדם. הם לא מוגבלים, או אוטיסטים. הם אנשים עם מוגבלות או עם אוטיזם, או ילדים עיוורים ולא – עיוורים
- כמובן שצריך להימנע מביטויים משפילים – נכה, מפגר, חירש. יש לומר אדם עם מוגבלות שכלית, אדם עם מוגבלות בניידות, או אדם עם מוגבלות בשמיעה
- אל תשתמשו במונחים רגשיים כמו חסרי מזל, מסכנים, משוגעים או בשפה עדינה שמראה שאתם לא מרגישים נח עם המצב של האדם. אל תגידו לוקה בשכלו, או לא כשיר פיזית.
- זכרו, אדם עם מוגבלות אינו חולה, והצד השני של אדם עם מוגבלות היא לא אדם נורמלי. מוגבלות לא מוציאה אדם מחוץ לנורמה.
- אדם אינו מרותק לכסא גלגלים, הוא משתמש בכסא גלגלים כמו שאתם לא מרותקים לאוטו, אלא משתמשים בו
הדבר החשוב ביותר שעלינו לזכור הוא שדרך השפה אנחנו תורמים לשינוי יחס כלפי האנשים והמציאות החברתית מסביבם, ובשימוש נכון בשפה אנחנו משנים חשיבה, ועוזרים לשילובם של אנשים עם מוגבלויות בחברה, והכי חשוב – לזכור כל הזמן שמדובר קודם כל בבני אדם, וככאלו יש לדבר עליהם ואליהם ברגישות ובכבוד כמו שאנחנו מצפים שידברו אלינו.
