אני מתרגשת להיות כאן שוב, אחרי תקופת הקפאה דיי ארוכה. שלום לכם יקרים ואהובים, באשר הנכם ובאשר אתם.
אז כאילו שהחיים לא מזמנים לי מספיק אתגרים, הנה אני בפתחו של אתגר חדש, לא קטן ולא סמלי כלל וכלל.
כבר זמן רב שאני מתבשלת בו, באתגר הזה, על אש קטנה, בזהירות… ואחרי שעברתי את הפחד, שהוא מנת חלקו של כל מי שעומד בפתחו של אתגר חדש וחשוב, ואחרי ששכנעתי את עצמי שאני יכולה ושזה אפשרי, ויותר מכך – שזה חשוב ומשמעותי – אז הנה זה מתחיל.
טוב… נו… נכון, עדיין מקנן בי פחד אבל אני יכולה להפוך אותו לכוח. למדתי איך עושים את זה.
אני בעיצומן של הכנות לפתיחת דירה פרטית עבור הגר, בתי המהממת, ושני חברים טובים שלה – חבר וחברה – שהחליטו באומץ רב (הם וגם הוריהם האמיצים) שהגיע הזמן לפרוש כנפיים, לעזוב את בית ההורים ולעבור לגור עם חברים כמו כולם וכמו שצריך. גיבורים הילדים האלה שלנו!
כשמדובר בילדים המיוחדים שלנו, יש להיערך בהתאם לכך.
חודשים שאני חושבת על זה, הוגה רעיונות ותכניות, בונה גשרים ומפרקת, כותבת הגדרות תפקיד והתנהלות ומוחקת… אם אני זו שהולכת לפתוח ולנהל את הדירה, זה חייב להיות מתאים לכל אחד מהדיירים, זה חייב להיות בית אמיתי, עם כל התחושות הטובות שבית נותן, מקום שהילדים שלנו ירגישו בטוחים וחופשיים. אני רוצה שבבית הזה יהיה להם המקום להיות מי שהם באופן הכי מלא שאפשר. כמו שכולנו בבית שלנו.
אז איך עושים את זה בהתחשב בעובדה ששלושתם הולכים לגור לבד, בלעדינו ההורים? חתיכת אתגר. מרגע שהחלטתי שאני הולכת על האתגר הזה, אין דרך חזרה. ככה אני, כשאני מחליטה ושאלוהים יעזור לי… במהלך השנים חקרתי והתעניינתי בעניין הזה. ידעתי שיגיע הזמן להגר לעזוב את הבית ורציתי להיות מוכנה לכך.
אחרי שלושה מקומות שונים שניסתה הגר כבית לגור בו, והודיעה לי חד משמעית שאין לה כוונה להיות בעוד מקום כזה, נפלא ככל שיהיה, הבנתי שמתפקידי לנסות להעניק לה את הדבר האמיתי שאותו היא מחפשת (בדיוק באותה הצורה התחיל לפני עשר שנים בניית המרכז שלנו).
חקרתי את חבריי המיוחדים, שמעתי המון סיפורים, ביקרתי בעשרות מקומות דיור כדי ללמוד, לקבל השראה, לדעת יותר מה כן ומה לא. אבל הכי הרבה למדתי משיחות אין-ספור עם הגר וחבריה על החלום שלהם שנקרא "בית". זהו. הגיע הזמן. נושמת עמוק ומבטיחה לעצמי שיהיה נפלא ומהמם.
גילוי נאות: בעיקר אני מרגיעה את עצמי כי עדיין, אחרי כל מה שלמדתי והכנתי את עצמי, מתכווצת לי הבטן מהידיעה שיום אחד הגר לא תהיה כאן איתי בבית. לא רק היא צריכה להיות מוכנה לפרוש כנפיים ולעוף. גם אני…
אני בשלב ההכנות עכשיו: הכנת תקציב, בניית תכנית ניהול הדירה, בניית תכניות אישיות לקידום כל אחד מהדיירים ופגישות אישיות עם שלושתם. אחד מאבני הדרך שלי הוא שהם, שלושתם, יהיו מעורבים בכל דבר הקשור בדירה ובחייהם בה. זו הדירה שלהם. אלה החיים שלהם.
ברור לי שזהו מודל שרק באופן פרטי אפשר להמציא כזה. אני יכולה לדאוג שהדירה הזאת תהיה מופת לדירות עבור הילדים שלנו, לעשות את הכול הכי איכותי שיש, לשנות בהתאם לדיירים את התוכניות מבלי לקחת בחשבון שום דבר ואף אחד מלבדם. זהו מודל המאפשר לטעות ולא לדעת, להתהלך בבטחה שהכול יסודר לפי איך שנחליט, מתי שנחליט.
שום דבר לא צריך להיות שרירותי. אין דבר כזה – זה מה שיש! נפלא. סוג של חופש יצירתי. מסוג המרחבים שאני הכי אמיצה ויצירתית בהם.
במילים אחרות: הכישרונות שלי באים לידי ביטוי במרחבים שבהם אני יכולה לעוף מבלי להרגיש גבולות. כמו בחלום. זהו המקום הטוב ביותר לפתח מודל חדש, מיזם או להצליח באתגר גדול.
וזה, חבריי היקרים, החשוב לי מכול: לאפשר להגר וחבריה את הכי קרוב לחלום שלהם. נוסקת לשמיים כדי לראות ממעוף הציפור, את מה שאי אפשר לראות מקרוב כל כך.
תאחלו לי בהצלחה.
שמרו על קירבה בלב.
באהבה, רונית
רונית חיון – מייסדת ומנכ"לית "הבית של רונית" – מרכז להתפתחות חברתית
אמא להגר המיוחדת, ייסדה את המרכז כמפעל חיים מתוך חזון ומחוייבות אישית להוביל שינוי בחייהם של האנשים עם צרכים מיוחדים. מנחה קבוצות חברתיות לבוגרים. מדריכה, יועצת ומלווה אישית בתהליכי התפתחות ושיקום בוגרים, בני משפחה ואנשי מקצוע.
מרצה לשינוי תפיסה ועמדות. מתמחה בבניית תכניות אישיות וחברתיות.
מנחת קבוצות אינטגרטיבית מוסמכת בהנחיית פסיכודרמה, הנחיית קבוצות בשילוב פסיכותרפיה טרנספרסונלית והנחיית קבוצות טיפוליות.
