בשבוע שעבר שודר בכאן 11 תחקיר על שיטותיו של מי שנחשב גורו בחינוך ילדים, פרופ' עמוס רולידר. שיטות אכזריות וקשות של חינוך אנשים עם פגיעות ראש. התחקיר זעזע אותי, גרם לי לחזור לחוויות עבר, ובעיקר גרם לי לכתוב לכם את הדברים הבאים.
מצרפת את הלינק לתחקיר, מזהירה מראש, יש שם קטעים קשים לצפיה
https://www.kan.org.il/Item/?itemId=108060
בתחילת דרכי בעולם של אנשים עם צרכים מיוחדים, כשהגר היתה צעירה מאוד, לפני ש"ילדתי" את "הבית של רונית" ובכלל חשבתי על דבר כזה, התגוררתי בשכונה מקסימה בהוד השרון. שם, בבית ששכרתי, התחיל הכול…
יום אחד בשעות הבוקר, לקחתי את הכלבים לטיול. ליד הבית שבו גרתי, במעלה הרחוב, היתה גינה קטנה – דשא, נדנדה, פרחים ועצים. אני זוכרת את עצמי מזדחלת במעלה הרחוב לכוון הגינה, הכלבים מאיטים את הקצב שלי, מרחרחים, ותוך כדי שאני עומדת וממתינה להם בסבלנות, אני שומעת קול של בכי. אני ממשיכה לכוון הגינה ורואה את המראה הבא:
ילדה קטנה, אולי בת 5-6, יושבת על הנדנדה, קפואה, מסתכלת קדימה, לא מתנדנדת. בצד אחד עומד בחור צעיר, דתי (כיפה וציציות וזקן) והוא מתהלך בצעדים קטנים הלוך וחזור ואני מבינה (עדיין לא שומעת בבירור) שהוא נותן (נובח, יותר נכון) פקודות לאישה שעמדה מספר מטרים מהנדנדה – אימא של הילדה. וכמו תמיד, החושים שלי נדרכים ואני מבינה שמשהו לא תקין קורה כאן. וכמו תמיד, אני לא רואה ממטר – אני מתקרבת במהירות ומזרזת את הכלבים שלי. אני מגיעה לגינה, עומדת ישר מולם ונעצרת. הצעיר נותן לאימא פקודות כיצד לתת פקודות בעצמה לילדה. האימא עושה את זה. הילדה מתחילה לבכות. הצעיר אומר לה לא להתקרב לילדה, לעזוב אותה שתבכה, וממשיך לתת פקודות לאימא שתעביר אותן לילדה… וככה זה נמשך כמה דקות. הבטן מתהפכת לי. אני מתקרבת אליהם ממש וצועקת על האימא: "את השתגעת? מה את עושה?"… אני זוכרת אותה מסתכלת עלי, במבט מטומטם, מחייכת במבוכה ואז מפנה את המבט לבחור והוא עונה: "אל תתערבי". אני זוכרת שעלתה בי תמונה קשה של אילוף כלבים. פעם היו מאלפים כלבים ככה. היום, תודה לאל – כבר לא…
זה היה לפני 15 שנה בערך, אבל הצפייה בסרט התחקיר על ד"ר רולינדר העלתה בי את הזיכרון הזה… במהלך השנים פגשתי ושמעתי על שיטות של ניתוח התנהגות ואף פעם, אף פעם, גם כשלא ידעתי כלום על השיטות האלה, לא אהבתי את זה ולו רק בגלל ההגדרה שעד היום מזעזעת אותי "ניתוח התנהגות".
היו מקומות שעבדתי והתנדבתי בהם בתחילת דרכי ושם פעלו בשיטות דומות – אלה "המתוקים והשקטים" קיבלו פרסים ועל גיליון ההתנהגות שלהם שמו מדבקה של סמיילי, ואלה שלא היו "מתוקים ושקטים" לא קיבלו כלום. ראיתי במו עיני (תמיד) את ההיפוך הגמור של הדבר – כעס מעורבב בכאב עמוק, בדידות, תוקפנות ולעתים ראיתי ילד/נער עומד ומסתכל על כולם במבט של ייאוש. מי ש"זכה" לראות ייאוש בעיניים של ילד, יכול להבין כמה מזעזע יכול להיות מצבו ברגעים אלה. לא נשארתי באף מקום כזה זמן רב.
הגר, בתי האהובה, היא פגועת ראש. מרבית החברים המיוחדים שלנו הם פגועי ראש. לחשוב שמישהו כמו ד"ר רולידר או מישהו דומה לו אפילו קצת, היה מתקרב אליה… טוב. יותר טוב שלא אכתוב מה הייתי עושה לו.
כאימא צעירה, נחושה ואמיצה – לא היה אדם אחד שנגע בהגר, טיפל בה, בדק אותה, או הציע שיטת טיפול מסוימת, מבלי שבדקתי אותו ואת כל מה שסביבו עמוק ורחב. יתרה מזאת, מעולם לא אפשרתי לאדם שלא הכרתי מספיק לטפל בהגר ללא נוכחותי או נוכחות אדם מטעמי. כשאני רואה את התחקיר על האיש הזה – אני מודה (לאלוהים? לי?) על שהייתי כל כך זהירה. אבל האמת היא, שאנחנו לא באמת יודעים הרבה פעמים. ואולי זו הסיבה שצריך לבדוק לבדוק לבדוק כל הזמן. לא באמת להאמין לאף אחד באופן גורף ומלא. לא כשמדובר בילדים שלנו. אפילו שיש את כל הייאוש בעולם – לבדוק.
אין לי שום דבר טוב להגיד על מנתחי התנהגות ועל כל מי שחושב שהוא יכול לנתח התנהגות בכלל, ועל ידי כך לקבוע דרכי פעולה וטיפול. שוב, זה מרגיש לי יותר כמו אילוף, ושיסלחו לי כל העושים במלאכה. אני מאמינה גדולה בתהליכי עומק מתמשכים, בגישות רכות וחומלות, כשמדובר בשינוי. הייתי ותמיד אהיה נאמנה לדעותיי – רק אהבה יכולה לרפא ולהוביל לשינוי לכל שינוי. אהבה ומסירות, אהבה ואומץ, אהבה ויצירתיות, אהבה ואמונה באדם, אהבה ואמונה באנושיות מוחלטת. לא מכירה שום דבר חוץ מזה שיכול לסייע בשינוי אמיתי ולאורך זמן בחייהם של אנשים פגועים, מוגבלים, מוחלשים, כאלה שגורלם חרץ את חייהם וגרם להם להיות מי שהם. איך אפשר לגעת בחיי אנשים כאלה ללא אהבה וחמלה?
סיימתי לצפות בתחקיר – חלקים ממנו ממש קשים לצפייה. לא רק אכזריות השיטה של האיש הזה הלמה בי כל כך, אלא גם עיוורון האנשים, המוסדות, אנשי חינוך ודומיהם – אלה שקובעים את גורל ילדינו – המיוחדים וה"רגילים", כאן ובעולם.
להורים אני תמיד אומרת: אל תסמכו על אף אחד יותר מאשר על עצמכם, ואל תאמינו לכל מה שאומרים לכם. הכוח והחוכמה בידיכם. אם תקשיבו לעצמכם, תדעו את הדרך. אתם המנהלים, אתם האחראים, אתם הקובעים. כולם, כולל אני, הם אנשים שאמורים לתת לכם שירות, ובאחריותכם לוודא שהשירות שאתם מקבלים עבור ילדיכם ועבור עצמכם הוא הטוב ביותר, ההגון ביותר והאנושי ביותר. שום דבר פחות מזה.
היו בשלום,
רונית
