איש נאה להפליא, סביבות גיל ה-60, עיניים כחולות, משקפי ג'ון לנון עם מסגרת שחורה, שיער מלא בגון אפור, גבוה ומרשים (נראה כמו סופר או צייר), שואל אותי משהו מהשולחן שלידי בבית הקפה, אני עונה ומתבלת את המשפט ברוניות ומתחילה שיחה.
כמו הרבה ישראלים (סליחה, כן?) הוא שואל מאיפה אני, מה השורשים שלי (מה זה חשוב מהם השורשים שלי? אף פעם לא הבנתי את השאלה הזאת, מה אני עץ?) ומיד עובר ל:מה אני עושה. שתי שאלות שתמיד, מאז שאני זוכרת את עצמי, הרתיעו אותי, סגרו את הדלת במקום לפתוח. אני מוציאה כרטיס ביקור (לפעמים זה נותן סיפוק לשואל השאלה… ) ונותנת לו. "מה זה המקום הזה"? הוא שואל (או… את השאלה הזאת אני אוהבת) ואני עונה במשפט אחד, שהמוח החכם שלי דוחף לפני כל התשובות (רק הבוקר הבנתי למה): "זה מקום מיוחד לאנשים בודדים". טראח! האיש מסתכל עלי זמן ארוך, מנסה להבין את התשובה שלי ושואל: "מה זאת אומרת? גם אני אוהב להיות לבד לפעמים…".
יש לי כמה שניות לחשוב מה הדבר הנכון לענות לו. הדבר הראשון שעולה לי הוא: האם האיש הזה בודד? האם הוא מנותק? האם לבו סגור? האם יש מישהו בעולם הזה, מכל מדינה או שבט או כוכב, שלא יודע מהי בדידות? שלא יודע את ההבדל בין להיות לבד לפעמים לבין להיות בודד בעולם? כל זה רץ לי בראש כמו כוכבים נופלים בשמיים. ואני עונה: "אנשים שאין להם חברים, שקשה להם להיות בחברה, שהיכולת התקשורתית עם האחר לקויה או חסומה. וכל זאת, מכל סיבה שהיא". האיש מסתכל עלי ושוב עובר זמן (הוא חושב בינתיים או שזה מין מנגנון מוזר כזה?) ועונה לי: "מה… נפשי כזה?". אני מאמצת את המנגנון המוזר שלו ומשתהה כדי להרוויח זמן. ברגע הזה כבר לא חשבתי שהוא כל כך נחמד כמו שחשבתי בדקה הראשונה כשפניתי לענות לו. בדרך כלל אני לא טועה בנחמדות של אנשים, אבל משהו כאן מוזר. האיש נראה כל כך חכם ואינטליגנטי, ובכל זאת, משהו בשאלות שלו לא בא לי טוב. אני מנסה: "לאו דווקא נפשי, אולי זו לקות מולדת או קושי שנוצר במהלך החיים, אולי בגלל צרכים מיוחדים" (אני מחליטה להקשות עליו. שיתאמץ קצת). בזמן שהמנגנון המוזר שלו משקיט אותו, הוא מסתכל עלי דרך משקפיי ג'ון לנון היפים שלו, במבט עיניו הכחולות. אני מחזירה מבט לתוך עיניו. הוא שואל: "מה זה צרכים מיוחדים? זה נפשי לא"?
אני קמה ולוקחת את התיק, עושה סימנים של ללכת… האיש מדליק סיגריה (סיים לאכול), נשען אחורה ומחפש עוד משהו להגיד, נדמה לי, או שהמנגנון המוזר שלו תקע לו את המילים. אני עומדת, מסתכלת עליו, מנסה לתהות על קנקנו. הוא מביט בי, מנסה להבין איזה יצור אני… ככה אנחנו מביטים אחד בשני כמה שניות, עד שאני אומרת שלום והולכת משם.
אני צועדת למכונית ומחשבות מלוות כל צעד שלי – הוא באמת ישב שם וניסה להבין על מה לעזאזל אני מדברת? היתכן שיש מישהו שלא מכיר לקות, קושי, צרכים מיוחדים, בדידות בדידות בדידות? אני זאת שמסתובבת בעולם וחווה כל כך הרבה בדידות מבלי שהיא קיימת באופן כל כך בולט? מה הרעיד את נפשי במפגש אתו? מה מקומם אותי? ולמה זה כל כך חשוב לי? עצבות משתלטת עלי. אני מצטערת שנתתי לו את הכרטיס. טוב, אני אומרת לעצמי, טעיתי. הוא ממש לא נחמד. ואולי אני טועה? אולי האיש בודד אנושות והמפגש הישיר עם המילה "בדידות" משתקת אותו? מבלבלת אותו? אולי הלב שלו סגור לסבל האנושי של האחר? אבל הוא צלם (גם אני שאלתי אותו מה הוא עושה…) צלם! לצלם אמורה להיות עדשה רחבה שרואה את כל הפרטים, לא? אין ספק שאני מבולבלת, לא יודעת מה לחשוב. אולי העיסוק בבדידות שלי ושל אנשים לאורך שנים רבות הקהה את היכולת שלי לקבל שיש דבר כזה שאין בדידות ואין ידיעה על בדידות? מחשבה מטרידה…
יש בדידות! יש בדידות והיא תהומית ומכאיבה, והיא קשה מנשוא כשאף אחד לא רואה אותה ויודע עליה מלבדך. כשאני פוגשת בבדידות (אצלי ואצל האחר) ואני פוגשת אותה מדי יום, אני מחבקת אותה ומקבלת אותה ונותנת לה מקום, כי רק ככה אפשר לרפא אותה. בדידות לא באה לבד בעצמה, היא נולדת מתוך פצע-חיים, והיא מחוברת לנשמתו ורוחו של האדם. עם חלוף השנים הבדידות הופכת לשמיכה עבה וכבדה ועוקצת ואי אפשר להוריד אותה לבד ממך. אתה חייב את האחר כדי לעזור לך להשתחרר ממנה.
זו עיקר העבודה שלי ושל האנשים שאתי ב"בית של רונית". לשם כך הבית נוסד ופועל – לעזור לחברים להוריד את השמיכה העבה החונקת הזאת, כדי שתוכל נשימתם לנשום את עצמה רחב וטוב יותר ביחד עם אחרים. כל עבודתנו מכוונת להפגת הבדידות, להפיכתה לשייכות ויצירת חיים משותפים – עד כמה שניתן. רק לא לבד. ביחד. ביחד. ביחד.
באהבה, רונית
