"מה מחזיק את המנוע הזה בתוכך עובד כל הזמן"?, שאל אותי איש נחמד שבא לפגוש אותי ולהכיר את עשייתי, והוא התכוון למנוע הפנימי שלי, שעובד על מהלך רביעי כל הזמן ולא מתעייף, ולא מפסיק לרגע, ולא מתייאש.
מהו המנוע הזה ובמה טמון כוחו הרב? מאז ביקורו, אני מהרהרת בשאלה הזו רבות. נדמה לי שמעולם לא עצרתי לשאול את השאלה הזאת, ונדמה לי שלשאול את עצמי את השאלה הזאת יחליש את המנוע הפנימי שלי. לא יודעת… ככה נדמה לי. זה כמו לשאול את עצמי למה אני אוהבת מישהו? שאלות כאלה מעצבנות אותי, מחלישות אותי. אני בנאדם של בטוח, של אמון מוחלט. אמון נוטע בי כוח רב ואני ניזונה ממנו. אמון משאיר את הלב שלי פתוח לאהוב גם את אלה שאף אחד לא אוהב. אמון הוא הדלק של המנוע הפנימי שלי. ובכל זאת…
שנים שאני מאמנת את שרירי הלב והתודעה שלי בתחליפים חיוביים ומחזקים לחלקים החלשים בהם, לקולות המחלישים ולשדים הקטנים המטרידים. כולנו מכירים את החלקים האלה שמזרימים לתודעה שלנו מחשבות "לא נעימות", בלשון המעטה, מחשבות שמקטינות אותנו ולעתים מצליחות לעצב את חיינו, כמו: "אין טעם. זה לא יצליח", "זה בזבוז זמן ואנרגיה, חבל אפילו לנסות", "אין לך את היכולות לכך", "את לא מספיק יודעת…", "את לא ראויה…", בלה… בלה… בלה… תוך כדי שאני כותבת, עולה בי דימוי של מטחנת בשר, עם ראש מחורר, שממנו זורמים נחשים של מחשבות… איכס… האימון שלי כולל בראש ובראשונה התיידדות עם הקולות האלה ומיד מחשבה חיובית חילופית. לפעמים זה עובד. לאחרונה שמתי לב שיש לי הרבה פחות קולות שליליים ושדים שמתפרצים. הלב והתודעה המתפתחת שלי הם היד שלוחצת על כפור ה-Stop במטחנה…
בכל פעם שאני נתקלת במחסום או בקושי נלחץ כפתור ה-On של המכונה והיא מתחילה לפעול. מרוב פחד שזה ישפיע עלי בעשייתי ויוריד מהלך, אני מיד פועלת. זו פעולה שאני כבר יודעת לעשות. בכל פעם שמצליח לי משהו, אני מפוצצת באנרגיה חיובית והמנוע עובר למהלך חמישי. והנה לכם מעגל חיים של מהלכים וכוחות ומנוע אחד שמחזיק את הכול.
אני חושבת על החברים המיוחדים שחיים בקרבנו, ובמיוחד על האנשים המיוחדים הקרובים אלי, אותם אני אוהבת אהבת נפש. איך המנוע הזה עובד אצלם? האם קיים אצלם מנוע כזה? אילו מחשבות יש שם על עצמם? עד כמה הם מחוברים למנוע הפנימי שלהם, ואם בכלל? איך נראים השדים שלהם?
אלו מחשבות שאני עוסקת בהם כל יום, והן קשורות קשר הדוק לחזון חיי ולעשייתי. הרי הם (ברובם) לא מודעים לכוחות שלהם, לגרעין הידע והפוטנציאל שבתוכם, אז איך, לכל הרוחות, הם אמורים לחיות חיים בריאים, איכותיים ומאושרים? איך? ומה אנחנו יכולים לעשות בקשר לכך?
בלב שלי אין רק אמונה, זה יהיה לא נכון לתאר את הלב שלי כך. יש בו אהבה. אמיתית, מגוונת, רחבה, משמעותית וחזקה והיא אינה חפה מפחדים, חששות ונפילות. במסע חיי חוויתי אהבה בשלל מורכבותה ומאפייניה וניסיוני עוזר לי לפתוח את לבי (עם הפחדים והאחריות שבכך) לאנשים המיוחדים. הלב שלי והאהבה שבתוכו הם הכלים בהם אני "משתמשת" כדי לעזור לאנשים המיוחדים והנפלאים האלה לצמוח ולהתפתח. אני משתדלת לזהות את הצרכים שלהם לגדילה ולחפש, יחד איתם, את שבילי הדרך הנכונים עבורם.
"באהבה יש כבוד", אותו מתאר אריך פרום, "כראיית הזולת כפי שהוא, נכונות לחוש בעצמיותו המיוחדת כדי שיתפתח כפי שהוא… כבוד כזה חייב להינתן על בסיס של חופש, אולם אי אפשר לכבד אדם (או לאהוב אותו) אם לא יודעים אותו, אם לא מכירים אותו". פרום מוסיף כי כדי לדעת "אותו" עלינו להיות "בחוויית האיחוד עם האחר".
בחרתי להיות מאוחדת עם הזולת האחר והשונה כדי לדעת את עצמי ולדעת אותו.
היו באהבה!
חג שמח ומבורך!
באהבה, רונית
