מצאתי את הטקסט המטריד והנפלא הזה הלקוח מתוך המחזה “The Boys Next Door” משנת 1989 (אחר סרט בשנת 1996). יש משהו בטקסט הזה, שאותו מדבר אחד הבחורים עם הצרכים המיוחדים, שהופך אותו למשמעותי וחשוב במציאות העכשווית. הוא מדבר על החריגות באופן כה בוטה ואמיתי והוא מכניס לתוך מסגרת ("כלוב קטן מדי") את חייהם של אנשים רבים, רבים כל כך, המקוטלגים כ"חריגים". הטקסט חושף את עולמם של אותם אנשים החיים בעולם "חריג" משלהם ומשוועים לאהבה ולהכרה. והנה הוא:
"אני ניצב לפניכם, אדם באמצע שנותיו, בחליפה מאוד לא נוחה, אדם שקיבולת המחשבה ההגיונית שלו נעה בין זו של ילד בן חמש לזו של צדפה. אני מפגר. אני נגוע. אני חולה מבפנים מכל כך הרבה שעות וימים וחודשים ושנים של בלבול, בלבול עמוק ומוחלט. אני מבולבל מברזים ומקלטים ומעליות ועיתונים ושידורים. לא תמיד אני יכול לזכור את השמות של ההורים שלי. אבל אני לא מתכוון להעלם. אני לא מתכוון לנבול לפניכם, רק בגלל שהכלוב שבניתם לי קטן מדי. אני לוסין פרסיבל סמית, ובלעדי, בלי המוח המעוות והנכה שלי, לעולם לא תשובו לפחד ממה שהייתם עלולים להיות, ממה שהעתיד אולי עוד מזמן לכם".
הטקסט ממגנט אותי. שוב ושוב אני קוראת אותו, כמהה לשבת בתוך הכלוב הזה יחד עם לוסין ולהידבק בנחישות שלו ובאומץ שלו. אני רוצה לדעת איך זה מרגיש להיות כלוא בתוך כלוב קטן מדי, ולהישאר נחוש ואמיץ.
חצי מחיי אני עוסקת במחקר "החריגות" הזאת (מילה שמעולם אינני משתמשת בה, למעט כאן…), שנכנסה לחיי לפני 31 שנים. במקרה הפרטי שלי, זכיתי בחיי נצח טובים ומשובחים על פני האדמה, בזכות "החריגות" של בתי. דווקא "החריגות" המשונה והמפחידה הזאת, שינתה אותי לאדם חכם ונבון יותר, נדיב ואדיב יותר והכניסה לחיי משמעות ואיכות אנושית. אולי זו הסיבה שאני יכולה לפנות את מרב זמן החיים שלי לחקירת "החריגות" ולבניית מפעל חיים ופרויקטים למען אותם "חריגים" החיים בכלובים קטנים מדי…
תחשבו לרגע על כל התיאוריות המחשבות הסטיגמות האבחונים ההמצאות האגדות המרחפות בעולם "החריגות", החודרות לתאים המשפחתיים והאנושיים והמגדירות באופן קולקטיבי את "החריגות". ככה הלכה והתפתחה לה "אבולוציה חריגה" המובילה למחשבה ועשייה מסוימות. זה מה שאני מבין, אז ככה אני פועל. והנה לכם הכלוב הקטן מדי… עד כמה המחקרים והאבחונים שנעשים בנושא "חריגות" מתעמקים באדם עצמו, ביישותו השלמה על כל חלקיה, בתפיסת העולם המיוחדת שלו, באופן שבו הוא רואה את העולם בזכות חריגותו, בכישרונותיו וביצירתיות המיוחדת כל כך שלו, באופן שבו הוא נוגע בחיים, באופן שבו הוא נוגע בנו? האם חקרנו מספיק את נפלאות "החריגות", או שהאבולוציה שבנינו סביבנו מזדעזעת מהמחשבה שיש נפלא במשהו חריג?
מעולם לא השתמשתי במילה "חריגות" משום שהיא ריקה מכל רגש והווייה אנושית. חריג הוא מחוץ לתחום, הוא מה שלא נכון מתאים נורמלי שווה. הידעתם שיש חריגות משנית וחריגות עיקרית? במערכת החינוך בודקים את התלמידים לפי קטגוריות של חריגות (מפגר עמוק, מפגר גבולי) ועל פי האבחנה הזו בונים את תכנית העבודה איתם. מרגע שקבענו מהי "חריגות", בדיוק ברגע הזה, בנינו לילדינו המיוחדים כלובים קטנים מדי…
טוב, ברור שאבחונים יכולים להציל חיים, כמו שתרופה מסוימת עושה את זה. אבל האם זה אומר שזה כל מה שיש? שרק כך עלינו לפעול? שזו הדרך היחידה לחיים "חריגים"? אני לא מחפשת תשובות. כי אין לכך תשובות. אני מחפשת את הדרך לפתוח את המקובעות המחשבתית, לאתגר את החשיבה על "החריגות", להרחיב את העדשה דרכה אנו מתבוננים בה. מה אם יש שם עוד משהו שאף אחד לא סיפר לנו? האם יש אפשרות שנסכים לא לדעת ולא להבין את "החריגות"? מה אם לא שמנו לב ובנינו לקהילת "החריגים" כלובים קטנים מדי? האם יש לנו האומץ לראות את זה? האם יש לנו האומץ לשנות את זה?
אני פוגשת אנשים כמו לוסין, הרבה אנשים כאלה, שחיים בתוך כלובים קטנים וכולם, כמו לוסין, נלחמים להרחיב את קירות הכלוב שלהם. אין להם מושג איך לעשות את זה, הם "מפגרים" מדי כדי להיות מתוחכמים ושנונים ולהשיג את הכלים שיאפשרו להם לברוח מהכלוב הזה או לשנות אותו. הם כה תלויים במה שאנחנו חושבים ומאמינים עליהם ועל "החריגות" שלהם. הכלוב הקטן שלהם יכול להכיל רק את איפיון חריגותם המשנית או העיקרית, אך אין בו מקום לאדם עצמו. אז איך עוזרים לאדם "חריג" לצאת מתוך הכלוב הקטן שלו? זו שאלת המחקר שלי.
ברור שלא כל המקרים כאלה. ברור שלא. אבל לצערי אנחנו במיעוט. לחלוטין במיעוט. יש משהו גדול הרבה יותר שמתווה את דרך המחשבה והעבודה עם "החריגים". והדבר הגדול הזה מדאיג אותי ומטריד את מנוחתי. אחרת איך אפשר להסביר את התופעה שאדם יוצא ממשפחה נפלאה ואוהבת שהשקיעה בו את חייה ועובר למקום שבו מכניסים אותו לכלוב קטן מדי? איך אפשר להסביר את התופעה שבתוך משפחה בדיוק כזו, הוא חי בתוך כלוב קטן מדי? במקרים כאלה קורה משהו מעניין: האדם עצמו מתחיל להאמין בכל מה שמגדיר אותו כ"חריג" ובונה לו זהות אישית "חריגה". הנה לכם אנשים, שלא כמו לוסין פרסיבל, מתאימים עצמם לכלוב קטן וחיים להם בשקט, תחת כל המשאות ששמים עליהם בצורות של ברזים מקלטים מעליות עיתונים ושידורים… ואז הם מאמינים שככה זה. ואין מה לעשות. ואין אפשרויות אחרות.
אחד הדברים שאני משקיעה בו אנרגיה גדולה היא לשנות לאנשים האלה את תפיסת עולמם לגבי עצמם, לעזור להם לבנות את הזהות המהותית והאנושית שלהם. זהו אחד הדברים הכי משמעותיים שאני רוצה להצליח בהם, אם כי הוא אחד הקשים ביותר. לך תשנה לאדם את התפיסה שלו על עצמו! הא!
