האביב מזכיר לי עד כמה שבריריים אנחנו.
אני תוהה מה הקשר בין כל ההתחדשות והפריחה המטורפת מסביבי, כל מחול השדים בגינה הקטנה שלי של הדבורים והנמלים והפרפרים והציפורים וכל הברחשים והחיות שהתעוררו לחיים לבין שבריריות? ואיך זה בא לי פתאום? פרפר חוצה את שדה הראייה שלי ומעיר אותי מהגיגיי המרחפים.
אני עוקבת אחריו ומגלה שהוא רוקד עם כל חיות הבר המעופפות שאוהבות את הגינה שלי. ואז פתאום אני שומעת את סטינג שר עד כמה אנחנו שבריריים וכל זה מתחבר לי.
אין חיים רגילים.
יש חיים שבריריים ואנחנו כל כך משתדלים, באמת עושים כמיטב יכולתנו, לשמור עליהם שלא יתפרקו לנו, שלא יישברו לנו, שלא יבוא איזה גל שיבלע אותנו ויקיא אותנו במקום לא מוכר, מפחיד וזר ויכריח אותנו ללמוד הכול מחדש, להתמודד, להסתגל ואז להגיע להבנה עד כמה החיים שבריריים ועלינו לשמור עליהם. לא ככה?
החלל מסביבנו מכיל את הזמן שלנו כאן ועוטף אותנו באשלייה שאנחנו מכירים כול פינה בו, אין שום בעיה להגיע לכל מקום, לעשות מה שאנחנו צריכים או רוצים ולחזור למרכז, לאמצע, או לכל כוון אחר שבא לנו באותו הרגע.
תמיד יש את הזמן שמתאים לנו לעשות את זה.
אבל מה קורה בין כל המקומות האלה? מה קורה בין כל הזמנים האלה?
מה יש ביניהם? מה אם אנחנו מפספסים משהו חשוב במעברים האלה?
מה יקרה אם נעצור דווקא במעבר? בתוך רגע אחד?
האם שם השבריריות מונחת? איפה היא?
אם אתאמץ מאוד – האם אוכל לקיים דיאלוג עם השבריריות הפנימית שלי?
נדמה לי שאני מכירה כל פינה בלב השברירי שלי, למשל.
במעברים בתוך חלל הלב שלי יש מקומות שכבר ביקרתי והכרתי. הלב השברירי הזה שיכול לטלטל משמחה ולעוות מכאב.
ככל שעובר הזמן בתוך חלל חיי, אני אוהבת את הלב שלי יותר ויותר.
בכול פעם שהוא מתרסק ונשבר אני נרתמת כולי לעזור לו להתאושש, מזכירה לו את תכלית חיינו, מתחננת לפניו שיחוס עלי ויחזור להגיד לי מה לעשות בכול רגע ורגע, כי בלעדיו אני אבודה.
יש לי המון כבוד לשבריריות שלו משום שהיא מתקשרת לי עם תמימות. ומכיוון שכך, אני לא מסוגלת לכעוס עליו או להישאר רחוקה ממנו זמן רב.
מלמדים אותנו כל החיים על החיים. ובכול זאת, כשחיינו פוגשים בשבריריותם לא ממש עומד לרשותנו כל אוניברסיטת החיים הזאת, נכון?
פתאום כל ההבנות והחוכמות והידע – הידע הזה שברשותנו – נעלם בתוך חלל חיינו ואנחנו אבודים בו.
אלה המעברים שאני מדברת עליהם. במעברים האלה מונחת לדעתי השבריריות.
למדתי להמתין בהם, לחכות שמשהו יאסוף אותי (גל יותר רחמן?) או לאומץ לקום ולעבור צד, לצאת מהמעבר.
יש ואני מתעכבת בכוונה במעבר.
דווקא אני אשב פה ואמתין! זה דומה לתחושת גירוד בפצע שמבריא…
האביב מזכיר לי את שבריריות חיי בשנה האחרונה.
הפרפר הלבן עם הנקודות הירוקות ממשיך לטייל בגינה שלי ואני חושבת לעצמי: אלוהים, כמה שהיצור הזה שברירי. עושה עבודת פרך כדי לצאת לעולם ומת אחרי שבועיים.
אבל אז עולה בי מחשבה: אבל בשבועיים האלה הוא מפאר את העולם ושמח להיות בו, רוקד בין כל הפרחים שהוא פוגש.
הפרפר מזכיר לי ששבריריות החיים מכילה את כל הצבעוניות והגוונים ועונות השנה וככה זה.
כבדו את שבריריותכם אהובים,
שלכם, רונית
