סקרנות

אומרים שהסקרנות יכולה "להרוג". איזה מזל שזה לא ממש נכון (לפחות לדעתי), כי מזמן הייתי מתה…
אבא שלי תמיד סיפר (דיי בגאווה הייתי אומרת) שכשהייתי ילדה ממש קטנה הייתי נדבקת (פיזית) לאנשים נכים ומוגבלים פיזית. לא תמיד זה היה "חמוד" ולפעמים זה הביך את ההורים שלי… לא יכולתי לעצור את הסקרנות שלי לגעת בהם, להרגיש את הגוף שלהם. הייתי מתאהבת בהם תיכף ומיד משום שהם נראו בעיני אלים ופיות… אין ספק שאותה סקרנות (מוזרה ככל שתהיה) הלכה וצמחה בתוכי לממדים ענקיים והפכה חלק מהותי במסע חיי.
אותה סקרנות מפותחת מובילה אותי לחקור, ללמוד, להתעמק ולהתפתח. בעבודתי עם אנשים מיוחדים (אני עדיין רואה אותם אלים ופיות…) הסקרנות היא אחת התכונות הכי משמעותיות. אני משתוקקת להכיר אותם מקרוב, להיות קרובה מספיק כדי לדעת על העולם שלהם, המחשבות והחוויות שמלוות אותם, היצירתיות שלהם מפליאה אותי כל פעם מחדש, היכולת שלהם לאהוב ולפגוש עם הלב. אבל מה עם הסקרנות שלהם? לאחרונה שמתי לב שאני לא פוגשת אותה. איפה היא? ואיך לא שמתי לב שכמעט ואין שם סקרנות? החלטתי להעמיק ולחקור את הסקרנות אצל אנשים מיוחדים.
יש הטוענים כי הסקרנות היא תכונה מולדת הקשורה ישירות להתפתחות ולאופן בו אנו מסוגלים לשרוד בעולם, וכי אצל כל אדם קיים גרעין הסקרנות מרגע היוולדו. יתרה מזאת – היעדרה של סקרנות מעידה על פתולוגיה (בעיה הניתנת להגדרה רפואית). מאידך, יש הטוענים כי הסקרנות אינה תכונה מולדת, אלא אינסטינקט הזקוק ל"מנוע" או פעולה כדי להתקיים. לפי הבנתי, הסקרנות מניעה אותנו ללמוד, לחקור, לשרוד ולהתפתח – אם היא מולדת, אם לאו. אבל מה קורה אם אין לנו סקרנות והאם באמת יש דבר כזה – היעדר סקרנות? כשאני מדמיינת אדם ללא סקרנות אני נחרדת…
חשיפה לגירויים חדשים תורמת להתפתחות (דגש על מפגשים עם הסביבה), מעוררת רעב לידע וחידושים, מעוררת פעילות והתפתחות של אזורי הזיכרון במוחו. הסקרנות מסייעת ליצור הסתגלות לסביבה וכשהיא מושתקת, קיימת תלות גדולה יותר באחרים.
עכשיו תחשבו על זה, שהשנים הראשונות בחייהם של ילדינו המיוחדים מוקדשות ברובן לעבודה סביב השעון כדי להביאם לרמת תפקוד מסוימת, לאיזון תרופתי, לריפוי כלשהו, למציאת פתרונות למגוון בעיות וכדומה. מי חושב בכלל על גירויים נוספים מהסביבה? איך בכלל סקרנות יכולה להיכנס בתוך מערכת טיפולית כזאת? מה עוד, שלרוב אנחנו ההורים (והצוות המקצועי המלווה אותנו) דואגים להנגיש את הסביבה והעולם לילדינו כדי להקל עליהם ולנסות שלא לנתקם מהחיים עצמם. האם יש לכך השפעה על תכונת הסקרנות אצל ילדינו?
אני מאמינה גדולה במודל ללמידה. איזה מודל של סקרנות הייתי עבור ילדתי בשנות התפתחותה המוקדמות? האם עלה בדעתי בכלל שסקרנות יכולה להניע את חייה לכוונים התפתחותיים והישרדותיים טובים יותר? ממש לא! לא הייתה פעם אחת אפילו שחשבתי על כך בשנים הראשונות. רק סביבות גיל 12-13 התחלתי בעבודה חברתית עם בתי, ואז גיליתי שאין שם סקרנות כלפי האחר, הסביבה, המקום שלה כחלק מעולם גדול.
אני שמה לב, למשל, שקיים בנו האינסטינקט לשאול ולענות במקום ילדינו (ובמקום אנשים עם צרכים מיוחדים), לספק להם את כל המידע מבלי לשתף אותם בחקירה משותפת, כאילו שטבעי כי אנו המנגישים את כל המידע עבורם. מרגע שהבנתי את זה, התחלתי לעבוד עם החבר'ה שלנו (והצוות וההורים המגיעים אלי להדרכה) במציאת דרכים לגירוי תכונת הסקרנות הטבועה בהם.
איך עושים את זה? אני יכולה להציע רק מתוך ניסיוני האישי והמקצועי: ראשית, כשאנו שואלים שאלה בכל נושא שהוא, לחכות ולחכות, ולתת איזו שהיא שהות לתשובה לעלות. כשעולה קושי ואי-ידיעה, רצוי לפרק את השאלה לתתי שאלות שיובילו לאט ובהדרגה להבנה ולתשובה בדרך של חקירה משותפת. כשאנו נותנים תשובה על שאלה שאנו שואלים, קיים סיכוי קלוש ל"זיכרון עתידי" אצל ילדינו/החברים המיוחדים. אני מאמינה כי ככל שקיימת הבנה הדרגתית ומפורטת יותר בנוגע לנושא כלשהו, כך יש סיכוי גדול יותר ל"שתילת" המידע בזיכרון. כלומר: קל לילדינו לזכור דברים אותם אנו מפרקים להם הפרטים הקטנים.
אנו נדרשים לסבלנות ואורך רוח כדי ללמד את ילדינו להסתקרן מחדש בנוגע עצמם ולעולם, אך זה שווה כל רגע! כשהם מוצאים פתרון לבעיה, תשובה לשאלה או הבעת דעה משלהם על נושא כלשהו – הם מוארים באור של גאווה. הסקרנות מניעה אותם להיות חלק מדבר גדול יותר ומקרבת אותם לחברה סביבם.
ולסיום משהו מידידי אלברט איינשטיין: "היחיד הנו מי שהנו, וערכו הוא ערכו – לא בזכות היותו מובדל, אלא בזכות היותו חלק מחברה אנושית גדולה, המנחה את קיומו החומרי והרוחני מן העריסה ועד לקבר. בריאותה של החברה תלויה בעצמאות היחידים המרכיבים אותה".
בסקרנות מתמדת, שלכם, רונית