מכתב מאמא לבחורה עם צרכים מיוחדים שיוצאת מהבית לדיור, אל אם הבית הלא מוכרת…
אם בית יקרה,
אני כותבת את המכתב הזה כאם לאם. אני כותבת אותו לא רק בשם עצמי, אלא בקולם של האנשים האהובים עלי על פני האדמה – אנשים עם צרכים מיוחדים. את אשת מקצוע, תפקידך מהיום הוא לדאוג לבתי, אבל לא סתם, שם התפקיד שלך הוא – אם הבית, כי תפקידך הוא גם להיות לה מעכשיו לאם שניה. בשם התפקיד החשוב הזה שלך, חשוב לי לספר לך את הצד שלנו, ההורים לילדים מיוחדים. כשילדינו המיוחדים עוזבים את הבית, זה שונה מאוד מילדים "רגילים" שנעים עם החיים קדימה באופן טבעי. במקרה שלנו קורים שני דברים משמעותיים: האחד – מתרחש שבר ופירוק. בבת אחת המערכת הידועה, הרגילה, שלקח לנו שנים לבנותה, שעוטפת את ילדינו ומגינה עליהם, מתפרקת או משתנה כמעט לחלוטין. השני – אנו ההורים נאלצים לבנות מערכת אחרת, דיי חדשה, איתנה וחזקה לא פחות, שלוקחת בחשבון את העובדה החדשה והמבהילה – ילדינו חי מחוץ לבית, אבל גם לא. כהורים מיוחדים ברור לנו כי אנחנו, ורק אנחנו נשאר לעד ההורים של ילדינו המיוחדים – במלוא מובן המילה והמשמעות – בכל מקום שבו הם נמצאים. תפקידנו לעולם לא מסתיים.
גידול של ילד מיוחד הוא משימה גדולה ומורכבת, לעתים אנחנו נחלשים, לפעמים אנחנו זקוקים שמישהו נוסף יחזיק את המערכת הזאת אתנו. ואז, כשילדינו סוף סוף מוכנים ובשלים לצאת מהבית אנחנו מאמינים שעכשיו יהיה קצת יותר קל, קצת יותר חיים עבור עצמנו. נוכל לסמוך על אם הבית שתהיה שם בבית החדש שלהם. נרצה להאמין שתמיד תהיה שם יד מושטת עבורם כשהם זקוקים לה.
הניתוק הזה מהבת המיוחדת שלי, מפחיד מאוד. פתאום יש מישהו אחר שיקבע את דרגת האושר של בתי, את דרגת העושר הנפשי שלה. זו עומדת להיות את – אם בית יקרה. אני רואה הורים שעומדים נבוכים מול המערכת החדשה, בעיקר במצבים שבהם רוצים לבקש מאם הבית משהו, או חס וחלילה לבוא בדרישות לשינוי או טענות. כאן, אם בית יקרה, כאן הפצע הגדול שלנו ההורים. במקום הזה יושב הפחד הגדול שלנו מפני עתיד ילדינו. אנחנו הרי מבקשים את המיטב עבורם היום, ולאחר לכתנו מהעולם, והמיטב הזה נמצא בידייך עכשיו.
אישה אנונימית, לא מוכרת. אישה שזו עבודתה, אבל היא אינה האמא. אישה שלא מכירה את השטיקים הקטנים של הילדה, שכבר אינה ילדה, שלא יודעת מה הדברים שמנחמים אותה, מה הדברים שהיא צריכה בכל סיטואציה. אם הבית. שהשם שלך מכיל את כל מה שאני נתתי לה עד היום – אמא ובית.
זה המקום שלך, אם בית יקרה, להיות טיפ-טיפה במקומי. כל מה שאני מבקשת ממך זה לשמור על הקיים. לא לפגוע, לא לשנות, לא לשלוט, לא לקחת. פשוט לשמר ולשמור על מה שקיים בחייה של בתי. זה כל מה שאני מבקשת ממך. ואם תוכלי, אולי לקדם אותה טיפ-טיפה קדימה, לעוד קצת מזה. לעזור לפתח ולקדם את מערכות היחסים שלה עם עצמה ועם העולם באופן שהכי מתאים לחלומות שלה. שם הכי קשה לה. תאמיני לי.
מהות ההוויה שלה בחיים האלה, ומה שיקבע את איכות חייה, היא ההכוונה שלך למקומות הטובים של הלב, לחמלה, לקשר במגע, באינטימיות. זה המקום המבלבל ביותר שלה. האם תהיי שם יחד אתה בהתמודדות שלה אל מול כל מכשול? שם את יכולה להושיט יד ולעזור לעבור את שלב הפחד ולפתח חברויות, לשמור על קשר הדוק עם המשפחה. איפה הם יכולים לעשות את זה, אם לא בבית? הייתי רוצה, כל כך רוצה, שבתי לא תפחד לבוא בין זרועותייך, גם אם היא אישה בת ארבעים.
התקשורת של ילדינו עם אחרים היא המנוע של חייהם. הרבה פעמים הם מבינים את העולם דרכנו. איזה מודל היית רוצה לתת להם על העולם, אם בית יקרה? רק מתוך המודל הזה שתתני להם הם יצמחו. אנא, בואי נעשה הכול כדי שהצמיחה שלהם תהיה לתוך עולם עשיר יותר. כזה שרלוונטי וכדאי לחיות אותו.
עד כמה את מודעת לתלות של ילדינו ביחסים אתך – במה שתגידי, במבט שלך, בתנועות שלך? תלות היא לא מחלה. תלות היא אחד העוגנים למערכות יחסים. תלוי לאן אנחנו שואפים לקחת את התלות הזאת. האם נרצה שהם יהיו תלויים בנו בכול ותמיד? או שהתלות תהיה קשורה ביחסים בריאים בינינו? עד כמה ניזהר שלא לשלוט בהם?
כשילדינו המיוחדים מזהים שיש להם מקום בלב שלך, הם במיטבם! פתאום תגלי כמה הם חכמים ונבונים ומוכשרים ומדהימים. תנסי. זה פלא וקסם מה שהאהבה עושה איתם!
התפקיד שלך חשוב בחייהם של ילדינו. את יכולה להשפיע על חייהם לטוב או לרע. אנא זכרי שכל כלי יכול להרוס או לבנות. הכול תלוי במוטיבציה שלנו. מקווה שתבחרי בטוב.
