אתם מכירים את הימים האלה שכל מה שאתם רוצים זה שהם יעברו כבר, שיגיע הלילה, שתלכו לישון ויגיע יום חדש? אלה ימים שמהבוקר הכול הולך נאכס, דברים נופלים ונשברים, אי אפשר למצוא חנייה, פתאום כל הטינופת ברחובות מזדקרת מול העיניים, נפגשים רק באנשים אטומים ומעצבנים, כולם מצפצפים בכביש, הקפה בבית הקפה מגיע קר ולא טעים וכן הלאה וכן הלאה…?
טוב, אז הנה הגיע לפתחי יום כזה. אני לא יכולה לצפות שמדי פעם לא ייפול עלי יום מעפאן, נכון? אני מנסה לחשוב ולדלות מתוכי משהו מכל מה שלמדתי כדי לשנות ולשפר את המשכו של היום. אני נושמת עמוק ומשתדלת לא לכסח את כל מי שעובר לידי, "תתחברי ללב שלך", אני פוקדת על עצמי ומבינה שהחיוביות לא זמינה לי היום. זהו. אכלתי אותה!
אני בנאדם שיכולת האכפתיות שלו גבוהה כל-כך. אכפת לי מאנשים, מבעלי חיים, מהטבע ומהעולם בכלל. אחד הדברים שאני משתדלת להקפיד עליהם מאוד, זה המחזור. אני ממחזרת הכול: נייר, בקבוקי פלסטיק, בקבוקי זכוכית, זבל אורגני, בגדים, בטריות.
פעם בכמה זמן אני אוספת את כל בקבוקי הזכוכית שאגרתי ונוסעת למחזר אותם במכונה שנמצאת באחוריים של סופרמרקט – אזור שתמיד מלא בלכלוך, קרטונים זרוקים, לחמים ישנים וריח ממש לא נעים.
אני סוחבת מהחניה הרחוקה (כי אף פעם אין חניה קרובה) סל מלא בקבוקים והיד שלי נקרעת מהכובד, מגיעה למכונה המטונפת (שלא לדבר על הריח שיוצא ממנה…) ומתחילה להכניס בקבוק בקבוק לתוכה. אחרי הבקבוק השלישי היא נתקעת. זו לא הפעם הראשונה שהיא נתקעת באמצע… וככה אני מוצאת את עצמי מבזבזת חצי שעה עם הסל הכבד הזה בניסיון להשתחרר מהבקבוקים. כניסה לשופרסל, יציאה החוצה, המתנה שמישהו יבוא לתקן את המכונה, וכשכבר מגיע אותו אדם מיוחל, הוא לוקח את הזמן, ותנועותיו כל כך איטיות, עד שבא לי לצרוח עליו…
אני עוזבת את המקום עם סל ריק והחלטה שזו פעם אחרונה שאני עושה מחזור לבקבוקים במקום הזה (כבר החלטתי את זה בעבר…) ופתאום עולה לי כל התסכול על עניין המחזור בארץ. כל ההשתדלות שלי (ושל אנשים רבים כמוני) למחזר ולשמור על איכות סביבה ועד כמה לפעמים זה מסובך ומורכב. לא מדובר רק בבקבוקים. פעמים רבות אני נאלצת לשים את כל העיתונים והניירת בשקית ליד המיכל – כי הוא מפוצץ עד אפס מקום. אני מסתובבת עם שקית של בטריות ימים ולפעמים שבועות, עד שאני במקרה עוברת ליד מקום שאפשר למחזר בו בטריות. אני מנסה לזכור איפה נתקלתי בכזה מיכל לבטריות, כדי שאדע בפעם הבאה, אבל תמיד שוכחת וככה הסיפור חוזר על עצמו…
סוף סוף אני מגיעה מתנשפת למכונית, סוגרת את הדלת, מדליקה את המזגן ונושמת עמוק… כולה רציתי למחזר ויצא לי מחזור לא משהו… אפשר לחשוב שמדובר בדיני נפשות… אז מה זה שדבר כזה קטן הופך אותי ככה?
יש ימים כאלה ואין מה לעשות. לא הכול מושלם ויפה וורוד כמו שהייתי רוצה שיהיה. פעם אמר לי חבר קרוב: את, יש לך מסך וורוד מול העיניים. יש בזה משהו ולא פעם אני מודה על המסך הוורוד הזה שגורם לי להביט בחצי הכוס המלאה, לאהוב את אלה שלא אהובים, למלא תפקידים שנרתעים מהם אחרים, לחיות את חיי בטוב.
ברגעים כאלה שהכול מתהפך לי אני שוכחת להוריד את המסך הוורוד שלי. אז מה זה מחזור בקבוקים במכונה תקועה אל מול החיים עצמם – היכולת להכיל ולקבל, לאהוב ולתת.
שתהייה לנו שנה של מסכים וורודים מלאים בפרחים אדומים וסגולים… כאלה שתמיד יהיו לנו זמינים להריח ולחוות את היופי שבהם.
באהבה, רונית
תפריט
