סיום הלימודים או סיום השירות הצבאי הם אחד הרגעים המאושרים ביותר שיש. הגיע החופש לבחור, לגדול, ללמוד, לנסוע בעולם, להתחיל את החיים האמתיים.
לא כך הוא הדבר כלל וכלל כשמדובר בחבר'ה עם צרכים מיוחדים. סיום הלימודים עבור ילדינו הוא אחד הרגעים המפחידים ביותר עבורם ועבורנו ההורים.
מערכת החינוך מסתיימת בגיל 21 בקרב הקהילה המיוחדת. במהלך כל השנים מהווה מערכת החינוך סוג של מסגרת – לימודית, חברתית, יומית. ואז, יום אחד – שום דבר מזה לא נשאר. החבר'ה חוזרים הביתה. ואז מה? מה עכשיו?
יש כאלה שנפלה בחלקם הזכות לדעת את עתידם לאחר המסגרת החינוכית, אך אצל הרוב אין ממש ידיעה מה הולך להיות עם חייהם מרגע זה ואילך. ברוב המקרים מתנתקים הקשרים שהיו לילדינו עם חברים ללימודים מבית הספר, אין יכולת או בשלות לצאת לעבודה, מרביתם לא מוכנים מספיק למעבר דיור-חוץ, אין מערכת לימודים שתקלוט אותם מיד… יש המון אתגרים בתקופה הזאת.
אז מה עושים?
כמו לקראת כל שינוי בחיים – מתכוננים מראש. ומתכוננים היטב.
לומדים את כל האפשרויות שיש לילדינו לאחר סיום הלימודים: דיור, תעסוקה, חברה. השלישייה המנצחת לחיים טובים. בודקים מסגרות, משוחחים עם הורים לבוגרים יותר, נפגשים עם אנשי מקצוע, עורכים "חזון אישי" עם הילדים כדי להבין את חלומם ורצונם ויוצאים למחקר משותף.
וכל זאת, להמלצתי, כשנתיים לפני סיום הלימודים. זהו חיפוש ארוך, עמוק ורחב ולעתים לא קל, ולכן כדאי לקחת אותו עם נשימה ארוכה, סבלנות ותמיד תמיד לשאוף גבוה עבור ילדינו, לחפש את הטוב ביותר, את המתאים ביותר לפוטנציאל שלהם – ולא למגבלה או לחוסר היכולות שלהם.
חשוב לקחת בחשבון שזמן ההכנה עשוי לקבוע את גורלם של ילדינו. לעתים, כשהזמן עובר וילדינו מתדרדרים לבדידות וחוסר מעש, אנו נוטים לקבל את "ההצעה הראשונה" שמגיעה אלינו, ולא תמיד זו ההצעה שהיינו רוצים עבור ילדינו. יש מספיק אפשרויות כדי שאחת מהן תהיה הטובה ביותר – ולזה עלינו לשאוף כהורים.
בתכנון עתיד ילדינו, עלינו לקחת בחשבון עתיד רחוק, אולי רחוק יותר ממה שנוח לנו לעסוק בו, ולהתחיל ללמוד ולחקור גם את עניין עתידם לאחר שאנו לא נהיה כאן בעולם. מה נכון לילדינו? מה נכון למשפחתנו כולה? כיום ישנם אפשרויות ראויות ומכובדות לתמיכה, אפוטרופסות, החלטות כספיות וכדומה, שכדאי לדעת.
כדי לדעת עוד על נושא האפוטרופסות ותומכי החלטה – http://bit.ly/2IJn4zl
