אני רוצה לשתף אתכם בדיון שערכתי עם עצמי בנובמבר 2017. הנה הדברים שרשמתי אז:
"כולנו זקוקים לסדר, לדברים מאורגנים, קבועים ומדויקים כדי שנוכל לצמוח ולהתפתח. סוג של פרדוקס לחופש – רק בתוך מסגרת ידועה ובטוחה אנחנו מצליחים להיות חופשיים.
כמובן שכל מסגרת חייבת להיות גמישה באופן מסוים, ואעז לומר – לא יזיק איזה סדק או שניים בקצוות. ובכל זאת, חייבת שתהיה מסגרת שתשמור עלינו לא ליפול לתהומות או ללכת רחוק מדי מהיעד. המסגרת משתנה בהתאם למציאות חיינו, ומדהים לראות איך ברוב המקרים היא לא רק משתנה בהתאם למציאות חיינו, תהא אשר תהא, היא אף מתאימה עצמה. איך אנחנו יודעים לעשות את זה?
כשיש שבר גדול בחיינו, תהא זו הפעם הראשונה (תמיד הראשונה) שנפגוש במציאות החדשה הזו כשונה ומטלטלת שתהפוך את חיינו. עם הזמן, תיווצר מסגרת תומכת, יודעת את עצמה, סביב המציאות החדשה. סוג של קסם. האם זהו כוח החיים שכולם מדברים עליו? מה מניע את כוח החיים? מה זה בכלל? איך הוא ממשיך להתקיים למרות הכול? האם הוא שוכן בתוכנו? מחוצה לנו?
כשהמסגרת מתפרקת, אפילו רק חלקים ממנה, נכנסת פנימה רוח מקפיאה ולזמן מה יש תחושה של קיפאון, כאילו שום דבר לא באמת קורה ומשתנה, רק להחזיק מעמד, לשרוד, לעבור עוד יום. לפעמים בהדרגה, לפעמים באבחה – יש מסגרת. אנחנו נושמים יותר טוב ושמים לב שאנחנו צועדים על איזה מסלול וכל צעד מפשיר את קיפאוננו. יש מסגרת. אפשר לחזור לחיים.
כל זה לא יכול להתקיים אצל אנשים מסוימים, וכשהמסגרת נשברת – נשברים הם עצמם."
אנחנו חודשיים בתוך מלחמה שלא ידענו כמותה וששום דבר בחיינו לא הכין אותנו לקראתה. המלחמה הזאת, ללא ספק, הצליחה לפרק את המסגרות שלנו, של כולנו.
אני לוקחת את הדיון הזה לתוך מציאות חייהם של האנשים המיוחדים והמחשבה על מסגרת מפורקת בחייהם מדאיגה אותי מאוד בעת הזו. ככל שעובר הזמן מפרוץ המלחמה, מהרגע בו נשברה מסגרת החיים המוכרת, אני מבינה עד כמה נכון מה שכתבתי: "…כל זה לא יכול להתקיים אצל אנשים מסוימים, וכשהמסגרת נשברת – נשברים הם עצמם". הכוונה שלי במילה "מסגרת" היא לכל מה שמחזיק את החיים: עבודה, חברים, משפחה, לימודים, בילויים, תחביבים – הדברים הקבועים, הידועים.
כדי לשמור על הקהילה המיוחדת, על ילדינו המיוחדים עלינו לתווך ולהנגיש להם את המציאות הזו, אבל איך מתווכים לאנשים עם צרכים מיוחדים את הצורך להחזיק מעמד בתוך הכאוס מסביב? מה פירוש להחזיק מעמד? איך הם אמורים לעשות את זה בלי הכלים שלמדו במאמצים גדולים לאורך כל חייהם – צעד אחרי צעד, שנה אחרי שנה? איך מתווכים להם את הצורך לשים לב להיות בחמלה ובסובלנות כלפי עצמם והאנשים סביבם, ולהכיל את הכעס שהם מרגישים מכל מה שמתפרק סביבם?
איך מתווכים להם את המצב שאנו חיים עכשיו – הכאב והאימה וחוסר הוודאות והפחד? הם, שנשמתם כל כך שבירה ממילא ושהחיים על כל מורכבותם לא תמיד האירו להם פנים, ועכשיו, כשהם סוף סוף בוגרים ומתפקדים בתוך מסגרת תומכת ואיכותית, הכול מתפרק להם?
הדיון הזה לוקח אותי לתחילת המסע עם בתי הגר ועם הקהילה המיוחדת. אולי שם טמונה התשובה. בהתחלה הזו כשכלום לא ידוע ומוכר ובטוח וכל מה שיש זה לגשש באפילה, למצוא את הדרך לבד, בצעדים קטנים, לא לפחד כשטועים ונכשלים ולא מתייאשים מלחפש את הדבר המתאים, האמיתי שייתן מענה.
האתגר לתווך לאנשים המיוחדים את המציאות ולקוות שנצליח להנגיש להם מסגרת חלופית (זמנית) מבלי שהם יתפרקו, הוא עדין ומורכב מאוד.
אשתף אתכם בשלושה עקרונות שעוזרים לי ולצוות שלי.
הדבר הראשון והחשוב ביותר – אל תשקרו להם ואל תסלפו את המציאות. חלקם יאמינו לכם וברגע האמת יסרבו להאמין ולהכיל את הדיסוננס. חלקם יודעים את האמת ויחוו פגיעה בביטחון העצמי מול שקר. מצאו את הדרך להנגיש להם מידע העונה על שאלתם מבלי לכלול פרטים מורכבים וקשים. היו אמפתיים אל מול הפרשנות האישית שלהם, הכעס והבלבול. ספרו להם שגם אתם מרגישים ככה, אבל שאתם ביחד, חזקים ותומכים אחד בשני. הנגישו להם את מסגרת התמיכה.
הזכירו להם את מקורות הכוח שלהם – שעכשיו זה הזמן לקרוא לכוחות האלה לעזרה כדי לעבור את התקופה הקשה הזאת. החבר'ה המיוחדים נוטים להאמין שמעבר למה שהם יודעים – הם לא יודעים ומעבר למה שהם יכולים – הם לא יכולים. זה כמובן לא נכון. בעבודתי איתם אני מזכירה להם סיטואציות שעברו בגבורה, מעשה חכם ונדיב שעשו, משפט מדהים שאמרו, משהו מיוחד שמזכיר להם שהם יכולים. הנגישו להם בכל דרך את הכוחות והיכולות שלהם ואת השימוש בהם.
עזרו להם לשמור על מסגרת עד כמה שניתן – הדבר הזה הוא קריטי לביטחונם האישי. עבודה, תחביבים, לימודים (מה שקיים בשגרה רגילה) ובמיוחד – לשמור על מערכת חברתית עקבית. כל מערכת חברתית שתהיה להם בתקופה זו תהווה את העוגן המשמעותי ביותר לשמירה מפני התפרקות. עלינו לזכור, כי במקרה של משבר או התפרקות המסגרות סביבם, מרביתם נוטים להיסגר, להתרחק ולהצטמצם ולחכות שה"דבר" הזה יעבור. חייבים להשאיר אותם פעילים חברתית. הנגישו להם את האפשרויות הקיימות שיש להם ועזרו להם להישאר מחוברים להן. אם אין להם מסגרת חברתית כלשהי – זה הזמן ליצור להם אחת כזו!
זה לא הזמן לאתגר אותם בדברים חדשים, לנסות להטמיע התנהגות מסוימת, ללמד אותם דברים שמצריכים מהם להתאמץ מאוד. זה הזמן לשחרר (לעת עתה) את כל החלומות העתידיים לגביהם ולהתמסר למה שיש, למה שקיים ולמה שיכול לשמור על כל אלה. ועל עצמנו.
אנחנו בתחילת הדרך להבין וללמוד כיצד לסייע לקהילה המיוחדת בעת משבר כה דרמטי כמו מה שמתרגש עלינו כבר חודשיים. אני רוצה להאמין שכולנו עושים הכול כדי ללוותם בדרך בטוחה עכשיו ושנדע איך לעשות זאת גם בעתיד. אין לי ספק שבסיום התקופה הנוראית הזו נדע טוב יותר להיות עבורם גם ברגעים של משבר. אמן.
