ביום-יום חשוב לנו לשמור על שגרה ב"בית של רונית" –  אנחנו מפעילים את המרכז: הקבוצות החברתיות, החוגים, הטיולים והארועים, מקבלים בשמחה חברים חדשים, פותחים עוד ועוד פעילויות, מתפעלים את הדירות, את שירות התעסוקה, ואתם יודעים איך, החיים עוברים. אבל פעם בכמה זמן אנחנו מצליחים להרים ראש מהעשיה היום יומית שלנו, וכמו מטפס הרים להביט רגע למטה על הדרך שעשינו, ולמעלה על מה שעוד מצפה לנו, וכשאנחנו עוצרים רגע לנשום, לקבל פרופורציה, זה הרגע שבו אנו רואים את הדברים המופלאים שקורים לנו תוך כדי השיגרה.

אחד הרגעים האלו היה הרגע שקיבלו את המכתב של דן. דן חבר וותיק ב"בית של רונית", והמכתב שהוא כתב על התהליך שעבר ועל התחושות שלו, סימן עבורנו את ההבנה, שבתוך כל העשייה האינסופית היום-יומית, אנחנו עושים פה משהו נכון.

אז החלטנו לשתף אתכם במכתב שקיבלנו מדן.

סיפור פורץ דרך

עברתי מהפך בחיים שלי. הייתי במסגרת שצמצמה והקטינה והשפילה אותי, שלא עזרו ותמכו בי כשהייתי צריך, ירדו עלי, לא דאגו לבריאות שלי. לפעמים הרגשתי כמו בבית סוהר. לקחו ממני את הביטחון העצמי שלי ולא נתנו לי אהבה. הם לא ידעו מה זאת אהבה בכלל.

כשניסיתי לבדר איתם, המסר היה: זה מה שיש, תתמודד ותשתוק. הדבר היחיד שיכולתי לעשות זה להיות פחות מעורב, פחות שותף ועד כמה שיכולתי להיות מחוץ להוסטל.

למזלי היו שני מדריכים שתמכו בי והרגשתי נוח איתם, אבל לדעתי לא היה להם כוח או סמכות לעשות שינוי. יום אחד החלטתי שזהו! אני לא מסוגל יותר שיפגעו בי… רציתי סביבי אנשים תומכים שיודעים לאהוב, לדאוג, שלא מחפשים כל הזמן את החולשות שלך. רציתי אנשים שיעזרו לי להתקדם. הרגשתי שאני לא מקבל מכל אלה כלום, וכל מה שעשיתי מבחינת תפקודים ופעולות הייתי חייב לעשות הכול בהשגחה.

התייחסו אלי כמו לתפקוד נמוך שלא יכול להתקדם. פניתי להרבה אנשים עם המצוקה שלי. לא כולם הסכימו לעזור לי. אחד המנהלים אמר לי שאני לא יכול לעבור למסגרת שרציתי כי אני לא ברמת תפקוד גבוהה. אותו מנהל הבטיח לי שיעשו לי תכנית קידום ואחרי חצי שנה יעבירו אותי לדירה בתפקוד גבוה. לא האמנתי להם, היה להם זמן של 11 שנים והם לא עשו כלום כדי לקדם אותי. איבדתי את האימון באנשים במסגרת הזו.

בסופו של דבר התקשרתי לאפוטרופוס שלי ששאל – מה אתה רוצה? סיפרתי לו הכול ואמרתי לו לאן אני רוצה לעבור. פניתי גם לרונית שהיא המדריכה האישית שלי ושניהם נפגשו מספר פעמים לבד ויחד איתי והחליטו לעזור לי. אחרי מלחמה ארוכה ומאוד קשה מול המסגרת והרווחה קיבלתי הודעה הכי משמחת בעולם מהאפוטרופוס שלי: אני עובר!

ואז הגעתי למקום החדש שכל כך רציתי. החיים שלי השתנו. הפכתי להיות הרבה יותר עצמאי ולעשות דברים לבד, לימדו אותי מהתחלה עם תוכנית קידום. לימדו אותי את כל מה שלא ידעתי אפילו דברים בסיסיים כמו: בישול, ניקיון, כביסה, היגיינה אישית. נכנסתי לטיפול ומעקב אצל נטורופתית, ירדתי במשקל והבריאות שלי השתפרה.

מנובמבר 2020, כשעברתי לדיור של הבית של רונית, אני נמצא כל הזמן בתהליכים שעוזרים לי להיות בטוח יותר בעצמי ובמקום שלי בדירה ובעולם. אני מרגיש שקיבלתי חזרה את הביטחון העצמי שלי, אני עצמאי יותר וקיבלתי בחזרה את החופש שלי: החופש להתבטא, חופש התנועה, החופש לשאוף ולחלום, החופש לחשוב על העתיד שלי, החופש להיות מי שאני.

אני דן פוגרבצקי ואני רוצה להיות אדם חופשי.

אני בן 32 וקצת, עובד באוניברסיטה הפתוחה, גר בדירת החלומות בהוד השרון, נמצא במרכז החברתי של הבית של רונית – שר ומנגן בהרכב מוזיקלי, משתתף בחוג צילום ובקבוצה חברתית, מטייל בארץ ובחו"ל.

יש לי חברים. יש לי חיי חברה טובים ועשירים.

המסר שלי: אל תוותרו על חיים טובים בשבילכם, תתאמצו ותשקיעו עד שתצליחו.